אני לא רוצה לישון. אני רק רוצה לדעת שאני אהובה ושהכל בסדר, שרוצים בחברתי, שיש אנשים סביבי שאכפת להם.
אני לא רוצה להרגיש את הדיכאון גואה בכל פעם מחדש וממלא כל איבר ואיבר בגוף שלי, הורס לי את הנפש, הרס איטי אבל בטוח.
ברור לי עכשיו מתי אני אהיה מאושרת. אני אהיה מאושרת ברגע שהאושר שלי לא יהיה תלוי באנשים אחרים ובמידת האכפתיות שלהם כלפיי. אני אהיה באמת מאושרת, כשהאושר יבוא מבפנים רק כי טוב לי להיות קיימת, ואין שום קשר לאנשים אחרים באף מובן.
אבל לא טוב לי, והאושר לא מגיע מבפנים, ומידת האכפתיות של אנשים כלפיי כן משפיעה עליי, לטוב ולרע, לדיכאון ולשמחה. מצבי רוח קיצוניים שתלויים במצב הרוח של אנשים אחרים ואיך הם קמו הבוקר, על רגל ימין או שמאל. הכל משפיע עליי.
הלוואי שזה לא היה ככה. ברור לי מה הבעיה שלי, אבל קשה לי להבין איך לשנות אותה.
אני לא רוצה לכפות עצמי על אף אחד ולכן גוזרת על עצמי דין בדידות ומחכה לראות אם לאנשים אכפת מספיק כדי לתקשר איתי או לחפש אותי. וכרגע, לאף אחד לא אכפת.
חוץ מהחבר. אבל נו, גם איתו זה כ"כ מסובך. כבר קשה לי לסמוך על ה"אני אוהב אותך" שלו, אחרי כל מה שקרה.
מעניין איך יסתיים היום הזה. בינתיים, הוא גורר אותי בעצלתיים למיטה ולסיוטים על בדידות, שלצערי - לא רחוקים בכלל מהמציאות הקודרת שלי בימים אלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
