כשהמילים לא יוצאות ואין יותר מה להגיד, ואפילו ליד אין כוח להקליד כי הנפש ממאנת לתקשר. הבלוג שלי. המקום שלי. המקום המוסתר שלי, הסודי שלי, שאיש אינו יודע עליו ולעולם לא תינתן לאף אחד מהאנשים שאני מכירה הכתובת שלו. דיי להם בבלוג המוכר שלי, שבו אני נחשפת, אבל לא ברמה כזו.
פה אין זכרונות, אין כאב ואנשים שעברו בחיי, עוברי אורח שעלו על הרכבת בתחנה מסויימת וירדו בתחנה שאח"כ, או אולי בשתי תחנות אח"כ. זה לא משנה. גם הם אינם פה.
רק אני. לבד. כי כזו אני בוחרת להיות? בודדה? או שאולי אני באמת זקוקה להשתפכות השקטה הזו? אין בי שום התנגדות שאנשים שאני לא מכירה יעברו פה, יקראו, יגיבו, לא אכפת לי. העיקר שאף אחד לא יודע מי אני, ואני יכולה לכתוב את כל שעולה על רוחי, גם כשלא עולה על רוחי שום דבר, ממש כמו עכשיו.
פשוט כתיבה לשם הכתיבה, לשם התרפיה, השחרור שאני מייחלת לו, אבל מישהו כבל אותי באזיקים ואני נטועה לאדמה בלי יכולת לפרוש את הכנפיים ולעוף מפה כבר. לעוף מהרגשות, מעולם הרגש שסוגר עליי וחונק, ולעוף פיזית - מהמקום הזה, מהבית בו אין לי טיפת פרטיות ויש הרבה מריבות של טינאייג'רית ואמא שלא מבינה, אמא עצבנית, ולעיתים בלי סיבה.
אין לי כוח לסבול צרחות, אין לי כוח לסבול מריבות. הכוחות הנפשיים שלי אזלו להם, נגמרו, ועתה כל מה שנשאר הוא גוף רפה וידיים שמקלידות בקושי מילים חסרות משמעות. כמוני.
אני רק רוצה לפרוש כנפיים ולעוף. מצידי לארץ אחרת, לעולם אחר, לחיים אחרים שיתחילו בצורה אחרת, לא כמו ששלי התחילו, באלימות (שאמנם לא הוכוונה כלפיי, אך תסבכה אותי ופגעה בי יותר מכל דבר אחר) ובכי, מחלות ובתי חולים, בלבול בין רחמים לשנאה והמון רגשות מתחלפים ואמביוולנטים כלפיי בנאדם אחד.
תנו לי לצאת מפה. אני נחנקת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
