דמויות:
אלינה: הדמות הראשית. בלונדינית עם עיניים כחולות, נמוכה ורזה מאוד.
רוז: בעלת שיער שחור ארוך
ועיניים ירוקות.
מיכאל: בן זוגה של אלינה, גבוה, בעל שיער חום ועיניים חומות.
דמויות משניות:
פרופסור נואל: המורה במתחם של הבנים. איש חטטן אבל כוונותיו טובות.
פרק א':
הסיפור שלנו מתחיל כשאלינה מחליטה לנסוע מביתה, מוסקבה שברוסיה, לפריז
שבצרפת למשך 4 שנים, על מנת להגשים את חלומה וללמוד אופנה. כולם מתנגדים להגשמה זו
– הוריה, חבריה, ובמיוחד מיכאל.
אלינה מחליטה שפעם אחת היא חייבת לעשות משהו בניגוד למה שכולם אומרים
לה, היא לא רוצה להיות תלויה יותר באיש.
אלינה מגיעה אל היעד – הפנימייה בה היא הולכת לשהות 4 שנים. עם הפסקות
אולי רק בחגים, היא הולכת להשקיע את נשמתה כדי להצליח.
כשהגיעה אל המקום, הבינה שהוא נראה שונה מהמצופה. הבניין היה גבוה,
אפילו לא צבוע – נשאר עם צבע אבנים שבו בנו את הבניין, ובנוסף, המקום היה לא סטרילי
בכלל, קורי עכביש בכל עבר, ואבק בכל מקום. הבניין היה מחולק ל-3 חלקים: חלק ראשון –
מורים. חלק שני – בנים, שלמדו מכונאות וחלק שלישי – בנות, שלמדו אופנה כמובן.
כשנכנסה אלינה למתחם הבנות, ציפתה לה הפתעה לא נעימה. "תראו תראו
מי כאן," אמרה בקול רם רוז, "התלמידה החדשה...".
"שלום..." אמרה
אלינה בחיוך, והושיטה את ידה אל רוז, על מנת ללחוץ אותה. רוז בגסות העיפה את
ידה:"אל תיגעי בי עם הידיים המטונפות שלך."
אלינה נסוגה אחור, הניחה את מזוודתה על מיטה ריקה והתיישבה עליה.
"כאן את לא ישנה."
אמרה לה רוז. "קליאו ישנה פה, את לא יכולה לישון פה."
"אז איפה אישן?" שאלה אלינה במופתעות. רוז ענתה לה
בגיחוך:"על הרצפה מצידי."
אלינה העיפה לעברה מבט של מסכנה ואמרה:"אבל היא מלאה באבק!"
רוז הרימה מטאטא, הביאה אותו לאלינה ואמרה:"אז בבקשה, את מוזמנת לנקות."
אלינה בחוסר ברירה התחילה לנקות, היא לא רצתה לריב עם אף אחד. הייתה לה מטרה ברורה
– לסיים את הלימודים בהצטיינות ולחזור הביתה, היא אפילו לא ציפתה שאחת הבנות תגן
עלייה, המחשבה בראשה הייתה:"הלכתי נגד הוריי, חבריי ובן זוגי, זה היחס שמגיע
לי עכשיו."
הלילה היה קר, אלינה רעדה מקור, לא הייתה לה כרית ולא שמיכה, רק סדין
עליו ישנה. אלינה החליטה לעשות לעצמה סיור בפנימייה, הרי במילא היא לא תצליח
לישון, וככה היא טיילה לה ברחבי המבנה הגדול. היא ביקרה במטבח, בחדר הכביסה, במשרד
המנהלים, ולבסוף הגיעה, בטעות, אל מתחם הבנים.
"מה את עושה כאן?!" לחש באוזנה אחד המורים בנימה תוקפת.
"אני מצטערת. אני לא יודעת בכלל איפה אני, רק רציתי לחזור אל מתחם
הבנות."
"תירוצים תירוצים," אמר המורה "מה את חושבת שאנחנו,
המורים, לא יודעים שאתם הבנים והבנות רק רוצים להשתובב?! אל תשכחי שהיינו בגיל
שלכם."
עיניה של אלינה התמלאו דמעות, היא החזיקה אותן מאז שנכנסה לפנימיה, אך
לא יכלה יותר. "אני באמת רציתי לחזור אל מתחם הבנות. למה אתה לא מאמין לי? יש
לי כבר בן זוג במוסקבה! אין לי עניין בבנים כאן בכלל. רק תראה לי את הדרך, בבקשה,
אל מתחם הבנות."
"אבל מדוע את בוכה?" שאל אותה המורה בדאגה, "היום
הראשון קשה לכולם, לא צריך לבכות. בואי ילדה, אראה לך את הדרך." והוביל אותה
אל חדר הבנות. "בפעם הבאה זו נזיפה, כתוב בתקנון שאסור להסתובב בלילה, אבל לא
אספר לאף אחד מהמורים רק כי את חדשה כאן." אמר לה המורה. אלינה שתקה. היא לא
רצתה כלל לדבר. ואז שאל אותה המורה:"את מסתדרת עם הבנות? הן נחמדות
אלייך?"
"עדיף שלא אדבר על זה," אמרה בהסתייגות. המורה חשד שמשהו
ביחסן של הבנות אליה לא בסדר, פתאום הכל התחבר לו בראש:"לכן היא יצאה להסתובב
רק בלילה, נבהלה שפניתי אליה ובכתה כשהאשמתי אותה." המורה החליט לעקוב אחרי
היחס של הבנות אליה, על מנת שיוכל לתפוס אותן על חם ואלינה לא תצטרך להלשין.
למחרת בבוקר, רוז שאלה בציניות את אלינה:"נו, אז איך ישנת?"
כל הבנות צחקו בידיעה שהיא כלל לא ישנה. "אופס, שכחתי שאי אפשר לישון על
ריצפה בלי שמיכה בשיא הקור."
אלינה לא ענתה, היא קיפלה את הסדין עליו ישנה, החליפה בגדים ויצאה
מהחדר.
בחדר האוכל הבנות המשיכו להציק לה בהנהגתה של רוז, ההצקה הסתיימה בזה
שהבנות שפכו על אלינה את השוקו של ארוחת הבוקר, והמורה שהחליט לעקוב אחרי היחס של
הבנות אל אלינה, מיד קם ואמר:"רוז, גשי אל חדר המנהל."
"מה?!" שאלה בהפתעה רוז, "אבל רק התלוצצנו!"
"על חשבונה," אמר המורה בכעס
"תיגשי אל חדר המנהל ותספרי לו על היחס שלך אליה מכניסתה לפנימייה,
הוא לבד יחליט אם זו הייתה התלוצצות או לא."
"בסדר," אמרה רוז בחוסר סבלנות וניגשה אל חדר המנהל.
כשנכנסה אל חדר המנהל, המנהל אמר:"ספרי לי, מה את עושה פה ומי
שלח אותך לכאן."פרופסור נואל. המורה של הבנים. הצקתי לילדה החדשה בחדר האוכל
ושפכתי עלייה שוקו והוא שלח אותי לכאן." "את ישירה," אמר המנהל
במופתעות. "בדרך כלל מישהי אחרת הייתה מגינה על עצמה."
"אז אני לא," אמרה רוז בתקיפות, "התנהגתי מגעיל, זה לא
יחזור על עצמו ובלה בלה בלה. עכשיו אפשר ללכת?"
"לא כל כך מהר," נכנס אל חדר המנהל פרופסור נואל "היא
לא סיפרה לך על ההתנהגות שלה אל אלינה מכניסתה לפנימיה."
"מה זאת אומרת? היא הלשינה עליי?!" שאלה רוז בכעס.
"אני לא יודע כלום," אמר פרופסור נואל, "אני שואל אותך, מה היה
היחס שלך אליה עם כניסתה לפנימיה. ועצם התגובה שלך 'היא הלשינה עליי?!' מראה על
התגוננות, על ראש הגנב בוער הכובע. מה לא סיפרת למנהל?"
רוז נאנחה בחוסר סבלנות ואמרה:"טוב אני לא חייבת לסבול את זה,
אני הולכת." "אם את יוצאת מהדלת הזו," אמר המנהל, "אין לך לאן
לחזור, אנחנו נשהה אותך מהפנימייה לצמיתות. עכשיו שבי"
רוז התיישבה.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת המנהל. "לא עכשיו," אמר המנהל
"אנחנו באמצע בירור."
הדלת נפתחה, ואלינה נראתה בפתח.
"אה אלינה, התלמידה החדשה. בבקשה שבי."
"אני חושבת שגם לי יש מילה בעניין, בכל זאת... אני זו ששפכו עליה
את השוקו."
"נורא מצחיק," אמרה רוז.
"בדיוק שאלתי את רוז מה היה היחס שלה אלייך כשנכנסת לפנימיה.
פרופסור נואל טוען שיש לו הרגשה לא טובה, ובדיוק כששאלנו את רוז היא גוננה על
עצמה, מה שמראה שהיא אינה תמימה. עכשיו כשאת פה, תוכלי את לענות על השאלה, זה יהיה
קצת יותר אמין – מה היה יחסה של רוז אלייך שנכנסת לפנימייה?"
"נפלא," אמרה אלינה בהפתעה. "איך כשנכנסתי היא אמרה לי
שלום, לחצה את ידי. היא אמרה לי שאני יכולה לישון במיטה של חברתה שעזבה, קליאו.
אמרתי להן שמפריע לי הלכלוך בחדר אז הן אפילו עזרו לי לנקות. היחס שלה ושל הבנות
אליי היה מאוד טוב."
"אז מדוע היא שפכה עלייך שוקו בארוחת הבוקר?" שאל פרופסור
נואל מופתע.
"משום שהתערבנו אתמול שנכנסתי לפנימייה, אני טענתי שהאוכל בחדר
האוכל כנראה מגעיל, ורוז טענה שהוא טעים, אז התערבנו, אם אני הייתי מנצחת אני
הייתי שופכת עלייה את השוקו, אם היא ניצחה היא צריכה לשפוך עליי שוקו. אתם בטח
מבינים לבד מי ניצח."
"בסדר, משוחררות." אמר המנהל, ושתיהן יצאו מחדר המנהל.
"את מזוכיסטית או מה?" שאלה את אלינה, רוז מופתעת. "לא
ציפיתי שתגונני עליי אחרי איך שהתנהגתי אלייך, בכל מקרה תודה, אבל שלא תחשבי שזה
אומר שאנחנו חברות." רוז סובבה את גבה על מנת ללכת, ואז צעקה לעברה
אלינה:"את עד כדי כך אטומה? די. אני לא רוצה לריב עם אף אחד, לכן גוננתי
עלייך, אני רק רוצה להסתדר פה, ואני רוצה עזרה. וכן, אני באמת מבקשת ממך עזרה אחרי
היחס שלך אליי, כי אני כן מאמינה שאת לא אטומה." רוז הסתובבה חזרה אל אלינה,
ואמרה לה:"בסדר, הפסקת האש התחילה, אני אעזור לך. ואת יכולה לקבל את המיטה של
קליאו. אבל תזכרי, זה רק בגלל שגוננת עליי, אם את היית מדברת נגדי בחדר המנהל סביר
להניח שלא הייתי נסוגה."
עברו ימים רבים, רוז ואלינה הפכו לחברות טובות. רוז לא חשבה שבאמת
תיקשר אל הילדה הזאת, אבל יש בחיים הפתעות. יום אחד במפתיע הופיע מיכאל בחדר הבנות
בפנימיה, "איפה אלינה?" שאל בהיסוס.
"אני כאן!" צעקה בהתלהבות, חיבקה אותו ונשקה לו. "כל
כך התגעגעתי. מה אתה עושה כאן מיכאל?"
מיכאל חייך אליה ואמר:"בואי החוצה, אנחנו צריכים לדבר." והם
יצאו מחובקים מהחדר ומשם אל מחוץ למבנה, רוז עקבה אחריהם.
"אני לא מאמין שאת באמת נסעת, זאת הפעם הראשונה שאת לא הקשבת לי.
בבקשה תחזרי הביתה. כולם מתגעגעים אלייך."
אלינה חייכה ואמרה:"מיכאל, אני מאושרת, אני הולכת להגשים את החלום
שלי סוף סוף, בבקשה אל תקשה עליי עוד יותר, גם אני מתגעגעת לכולם. אתם נפרדתם
ממישהי אחת, אני נפרדתי מכולכם. יש ימים שאני כמעט נשברת, אבל עוד קצת ואני מגשימה
את החלום. אני אהיה מעצבת גדולה ברוסיה אתה תראה!"
"אבל עמדנו להתחתן," אמר בעצב מיכאל, אלינה אמרה
בתגובה:"אני הבטחתי לך שמיד שאחזור הדבר הראשון שיקרה זה חתונה. למה אתה כל
כך עקשן? לא כבלתי אותך. לא אמרתי לך 'בינתיים אל תצא עם בנות אחרות', אם תתאהב
במישהי בדרך זה מה שהיה צריך לקרות כנראה, ואם בסופו של דבר תצטרך רק אותי לצידך
זה יקרה. אני הבטחתי לשמור אמונים."
"את יודעת מה," אמר מיכאל בכעס "את פשוט אגואיסטית. את
חושבת רק על עצמך ועל הקריירה שלך. מה עם אמא שלך שמתה מדאגה? כל יום היא מתקשרת
אליי בוכה, 'מה יהיה עם אלינוצ'קה שלי, מה יהיה איתה?' ואני? אין לי מה להגיד, כי אני
תומך בה ולא בך. אני אף פעם לא תמכתי בהחלטה שלך ובחלום שלך. את יודעת מה? אם את
בכלל לא תצליחי בתור מעצבת? סתם בזבזת אלפי שקלים על לימודים חסרי טעם."
"אם היא לא תצליח," יצאה רוז ממחבואה ואמרה "זה יהיה
בגלל שאתם לא תומכים בה והולכים עם הראש בקיר. תפסיקו. ההחלטה כבר נעשתה, היא באה
עד לכאן, היא הכירה חברות וידידים חדשים. היא כל הזמן מדברת עליכם ועל הפחד שאולי
אתם צודקים. כשאני באתי לכאן באתי במחשבה שגם אם אני לא אצליח המשפחה שלי תתמוך
ולא תזכיר לי כל הזמן שהם היו נגד ושבזבזתי את הזמן. לה אין את זה, היא רק חושבת
על מה יהיה אם היא לא תצליח. תפסיקו, אתם מקשים עלייה!"
"זאת המטרה," ענה מיכאל "אם נקשה עלייה, אולי היא בסוף
תחזור הביתה."
אלינה ברחה משם, היא לא רצתה לשמוע יותר את הבן זוג שלה, היא כבר לא
ידעה אם היא בכלל אוהבת אותו, או שהיא איתו בגלל שכל הזמן הוא דחק אותה לפינה.
אלינה רצה כל כך מהר, שהיא פשוט לא שמה לב לאן היא הולכת, וכשהגיעה
לכביש, לא הסתכלה לצדדים אם באות מכוניות, וכך מכונית פגעה בה.
-המשך יבוא-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
