הו, מלנכוליה...את אהובתי.

אני כל כך מתרגשת, וכלל לא מוכנה: הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית.

אין לי בגדים או נעלים שמתאימים לקור הזה ואני בכלל חולה עכשיו, מקיאה כבר יומיים ויש לי כאבי בטן.

אתמול לא הייתי בבית הספר.

המוזר, או שטוב שכך, הוא שכל זה קרה אחרי החג, דווקא לא בזמן שזללתי :P

בכל אופן, תקוותי היא שהכל יעבור לפני הנסיעה... זה מעיק בטירוף.

בעניין אחר לחלוטין, היום יצא לי לקרוא שיר שכתב נער בגילי לפני שהתאבד.

לאחר מכן יצא לי לחשוב, אולי החיים על האדמה המשוגעת הזו, בעולם האכזרי הזה הם כעונש עבור אנשים מסויימים.

אולי לא כולם בנויים לזה.

אם אדם סובל עלי אדמות הוא מוכרח להישאר?

האם הוא צריך לאמלל את עצמו רק בכדי לחסוך סבל לאחרים?

מהו מקומו של אדם בחייו?

אולי שאלות אלו נראות מעט בנאליות וכעניין של מה בכך אבל דווקא נראה לי שזה קרוב למדיי למה שמרגיש אדם ברגעי שפל.

אין זה אומר בהכרח שאני במצב כזה.

לכל אדם יש בחירות בחייו, יש אנשים שעבורם אחת הבחירות היא בין חיים למוות.

לפתע זה נראה לי הגיוני.

אבוי לי, כאבי הבטן מייסרים אותי וכן גם הבחילות.

היו שלום.