הו, מלנכוליה...את אהובתי.

זהו, סוף סוף זה קורה!

בשעה אחת וארבעים נמצאים בשדה התעופה כל המשלחת, אח"כ עולים למטוס בשדה התעופה בן גוריון.

וזהו, כל ההכנה המייגעת של החודשים האחרונים, המפגשים המתישים, ההתרגשות, החששות, הכל בא לקיצו.

עכשיו רגע האמת.

אני עוזבת את הבית לשמונה ימים, לתנאי שטח לא ידועים.

מרגישה שהולכת ולעולם לא אחזור.

נפרדת מכולם ומתרגשת עד דמעות כאילו זו הפעם האחרונה.

וכמה סמלי היה הצום עכשיו.

בעודי ישובה במיטתי, קוראת ספר על מחנה השמדה, קוראת על הרעב והקור- אני מרגישה צמרמורת עוברת בכל הגוף.

גם בי מנכר איזה רעב קטנטן, אלו השעות האחרונות לצום.

המאוורר מכוון אליי מעביר רוחות קרות לאורך כל גופי, ולי כבר קר,אבל אין אפשרות להפסיק אותו.

ביודעי שעוד מעט זה יגמר, הרעב יפסק בארוחה קלה, המאוורר יכבה - חשבתי על העצירים במחנות העבודה.

עבורם- הקור היה תמידי, כמעט התרגלו אליו- אבל רק כמעט.

הרעב היה מנת חלקם התמידית לא חלמו שיפסק, לא ראו את הסוף.

ואילו אני ידעתי בידיוק מתי זה יגמר. ואין בכלל להשוות בין הרעבון הקטן שלי והרוח הקלה לבין הרעב שלהם שאכלו מנת לחם ומרק ביום וקפאו בשלגים באירופה. אין מקום להשוואה.

כשמבינים את זה לפתע מרגישים שלמים. תחושת תודה עילית על כל מה שיש לי.

מעריכה כ"כ את הבריאות והאהבה.

ומעולם לא ראיתי עצמי כבנאדם חומרי, ועכשיו נופל לי האסימון למה.

זו סגירת מעגל.

לא, בעצם, כשאחזור מפולין בטח תהיה סגירת המעגל. יגיעו התובנות האמיתיות.

טוב, אני עוד לא ארזתי.

כלומר, קניתי הכל כבר, אבל זה לא מסודר.

אני מפחדת לשכוח משהו.

לא נורא, יהיה טוב.

העיקר שנחזור בשלום.

שמונה ימים לא פה, ביי.