אני כ"כ מתעצלת לכתוב בבלוג הזה...
אני פשוט מתהלכת בבית וחושבת. מתנסחת. מדברת (עם עצמי, מסתבר) ומתכננת מה אכתוב ואומרת:"כן כן הגיע הזמן באמת"...
ובכל זאת הגיגיי טרם עלו על הכתב.
כל המסע מפולין נותר בראש ואני ממש מוכרחה לכתוב בהקדם אבל אני אעשה זאת בפעם אחרת. לא עכשיו.
ובכן, כבר שלושה שבועות אנחנו בשביתה.
לא אנחנו. המורים. וגם לא כולם, רק המורים החברים בארגון המורים, עבורי זה אומר שאני עדיין לומדת מחשבים, ספרות, חיבור, ספורט ואנגלית.
כל יום הולכים לבית הספר ומצד שני גם כל יום יוצאים, ככה שלא ממש ישנים הרבה והעייפות מורגשת.
ברגעים אלו ממש, בעודי כותבת, ראשי סחרחר ועייני גוועות.
אבל זה בהחלט שווה הכל.
ביום ראשון, עיריית ראשל"צ הרימה הופעה של היהודים באמפיפארק לקהל החופשי.
אז כמובן שהלכנו והיה כ"כ כיף... לא המוזיקה אבל כל האווירה, החברים... אחחחח זה נחמד :}
ביום שני היה ערב סרט ספונטני למדי בנוער העובד...ראינו מבול של צרות והיה מדליק!! הסוף מאכזב אבל היה נחמד.
סיום שלישי יצאתי עם שי, קובי וניסן להקרנות של סרטים באמפיפארק, הגענו לשם ואז הללכנו לנאפיס...
היה מזההה כיף..
היום, יום רביעי, אני הולכת עוד מעט לקבר של סבא שלי ז"ל, לרגל יום השנה שלו ואחר כך לפרלמנט הנוער למיונים לארה"ב.
שישי-שבת סמינר בוגרת ארצי של הנוער העובד לרצח רבין ובמוצ"ש עצרת!!!
איזה כיף היה שנה שעברה, בא לי שוב!!!
זו מן סגירת מעגל מטורפת כזו.. כי ככה התחלנו את דרכינו בנוער ועכשיו חוזרים שוב אחרי שנה.
יש איזה שיר או משהו שאני רוצה לכתוב כבר הרבה זמן אז אנצל את הבמה שניתנה לי...
בין השמשות שכב על האספלט
מתבוסס בדמו הזורם לאיטו
לא עוד פעם ליבו בחופזה
לא עוד היו אגרופיו קפוצים
לא הגה דעותיו
לא פצה את פיו
והנה הגיעה אשמורת ראשונה
לא חלם עוד חלום
לא סיוט נוראי
רק מציאות כואבת אותו אחזה
סירבה להרפות
נותר הוא אחוז בלהה
בין חיים למוות
נוטה לאחרון ואליו מקווה
משחזר את רגעיו האחרונים
רואה את האורות הקרבים
מצמצם את עיניו המסנוורות
מרגיש פגיעה אך לא חש כאב
היה נדמה לו שסיים פה
תפקידו נגמר ויש לעזוב
נטש את גופו
ופדה נשמתו השמיימה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.מלנכוליה אהובתי.