הו, מלנכוליה...את אהובתי.

שום דבר לא התחדש...

אנחנו כבר איזה חודשיים בשביתה ולא ממש קורה כלום..

בא לי משהו מרגש! משהו חדש!

אבל אני גם ממש מוגבלת...

בא לי לצאת מהבית עם החברים, לצאת מאוחר, לחזור מוקדם בבוקר

למצוא את אמא ישנה ולא מצלצלת כל שניה לפון שלי

היא מגבילה מידי.. זה מציק

ויש לי כל כך הרבה ביקורת...

ואני צינית ומגעילה לפעמים... כלפי כולם...

זה דווקא נחמד...

זה משהו שמייחד אותי, אולי זה מה שמוצאים בי כל המחזרים האלו...

לכו תבינו אנשים..

אגב, ראיתי לפני יומיים את הסרט "כנפיים שבורות" והוא ממש נגע בי

כאילו אשכרה חשבתי על העכבר הזה

כל מה שהוא אמר מה זה דיבר אליי, כאילו אני עצמי אמרתי את זה

זה כמו שאמרו פעם - אם פצצה התפוצצה בלב יער ואף אחד ךא שמע, ראה, ואין לכך עדויות...האם היא באמת התפוצצה?

ובכן אם אדם חי את חייו בשלווה נשמר לנפשו

חי חי ומת

אף אחד לא זוכר שהתקיים, לא זוכר אותו, לא מכיר אותו

האם הוא באמת חי?

האם הייתה משמעות לקיומו?

ז"א אם אינני משאירה את חותמי על אנשים האם עשיתי את שלי?

וזה כ"כ אני... אני שנואשת לעיתים לתשומת לב, בין אם היא שלילית או חיובית

מבקשת להשאיר בכם את חותמי

זיכרון שישאר בכם ממני

שגם לאחר שאלך אמשיך לחיות בזכרונכם

זה טיפה נראה כאילו אני מספידה את עצמי אבל זה לא ככה...חח

anyway....

בגרות חורף במתמטיקה - הנה אני באה!

צריך ללמוד אבל למי יש כוח...

איך בא לי שתימשך השביתה הזווווווו

היא מעולה לי

אני נחה ול עושה כלום

הרבה זמן עם עצמי ועם זאת רואה את החברים בבית הספר

נחמד :P

יאללה ביי חברס