הו, מלנכוליה...את אהובתי.

הר אפור בשעות הדימדומים

ניצב לבדו מוחה על דמים

זכר במיידנק לכל העוברים

שלעולם לא שבו לחוות החיים

ברגלים יחפות

את נעליהם לקחו

צעדו בשלגים במחנה

עוטים על גופם כותונת דקה

והקור חודר לעצמות

השפלה ועבדות לא מילים מספקות

בתיאור הקורות והזוועות

לתוך המשרפה הושלכו

ללא כל היסוס

והאש מכלה את חייהם

או את הסיוט המתמשך למציאות אחרת

ואפרם נערם עם השנים

באנדרטה גדולה בהמון המונים

בהר של אפר אפור וקודר

לזכר על הולכים שלעולם לא ישובו

במחאה על בורות, גזענות ושנאת חינם

על אנשים שהיו ואינם

מעבר לגדר התיל עומד לו איש

בכותנת פסים דקיקה

מסמורטטת ומטולאת

חיוור כשלג עליו הוא ניצב

ומביט בי, לא בעצב, לא בקנאה

מנסה לחשוב כמוני

להיות בחוץ בראש

להשאיר את הגוף הבלוי במחנה

גוף עייף וכואב

עם עיניים כהות ושקיות תחתיהן

עלטה בפנים והנפש נעלמה

מבט אחד ברגליו היחפות מספיק

כדי להרגיש את הכאב הצורב

בתוך השלג ללא נעלים

ואני מצטמרר מרגיש במקומו

ולפתע מגיח מבין הקמטים חיוך

ואני רואה חופש באיש הזה

האיש הזה חופשי

גופו כבול במחנה אך נפשו משוחררת

יש לו דעות ומחשבות אותן לא הצליחו לגזול ממנו

לא אוכל לדעת מה חשב

אך מאותו אחר צהרים קר

אני חושב מה עלה בגורלו

אולי נפשו החופשית הובילה

את הגוף המבקש למות

לחיים