הו, מלנכוליה...את אהובתי.

לבלוג הקודם, כדי שכל הפוסטים יהיו מרוכזים.

ואני אוכל לעשות שריר על קהל הקוראים החטטניים מרביבים.

גם ככה כולם קראו שם. והיו תמונות.

פה זה מוגבל, אבל יש לי חופש להתבטא כרצוני מבלי לחשוב מה יחשבו עליי.

וזה מצחיק, כי ממתי לי (?!) אכפת מה חושבים עליי.

הרי להכל אפשר לצפות ממני (לשוחח עם מחברות?).

ובא לי לשים תמונות.

אוחחחחח המצלמה שלי :}

נו, מילא.

אולי יום אחד יהיה לי משהו לחזור אליו ולצחוק.

אל תנסו להבין (קוראים שלא נמצאים פה...)זה ביני לבין עצמי.

אני מניחה שבאמת אני היחידה שמבינה.

מזל שאני פה.