קראתי מילים רבות על פעימות, על רגש עטוף בדים לבנים, נאמרו עליו שמוקצן הוא ועליו להתמתן. שמעתי מילים מנוגנות, מייללות הן על כאב, לאור ירח עגול. על אהבה שמדירה שינה מהלבבות היתומים. הרגשתי רסיסים מאהבות כושלות. עורי דימם לעתו וידע שעליו רק לנגב את הדימום, ובו בזמן נשבע שלא ידע כאב כמו זה לעומקו. ראיתי לבבות עוטים גופים של בני אדם, חושקים זה אל זו, כאילו היו זוג ריאות שאינן יכולות לנשום אחת ללא השנייה. ראיתי שפתיים כמהות לזוג שפתיים אחרות, ואם לא יוצמדו, נאלמות יהיו הן לעד.

ומה אני? לב שרוע במיטתי, כאב מנוגן באזני, פעימות מהדהדות בין מילותי.. ועם זאת, העולם, צבעו אחיד.

אף רגש לא יהיה כבול באף סדין, כי יהווה סכנה לציבור. שיריי צרודים ואינם יוצאים להתבונן בעירום השמיים. עיניי רואות דימומים, אך עורי לא חש כאב. מי קילל אותי? שפתיי מדברות אהבה אך ליבי זוקף שכמות. אולי עיני ההן, שקראו על אהבה שקורעת איברים, קראו ספר על מדע בדיוני? ואוזניי שהסכיתו חש לבלדות

היו קורבן לאומני אשליות?

האפשר לאהוב יותר?