לכו תסבירו לה שאני בעצם מבועת.
שפתיתי השלג שהייתי אמור לטייח למשטח קרח בעצם יורדים מן השמיים וננעצים לי בלב.
כשהיא דיברה איתי על גשם, ברכה ונופים בוכים בירוק בוהק,
היא בעצם נשמעה לי כרחש הגלים,
פנייה היו שמש וליבה שקט כים.
ואני נהנתי בכל עת לרחוץ עצמי בו..
בשעות הרחצה הבטוחות,
ובימים של דגלים אדומים ושחורים
כאלו שמלאים בצערה וזעמה על העולם..
ואהבתי לטבוע בה.
היא ליטפה חורף בעזרת טיפות מתחפרות ורוחות מתחנפות,
ואני תמיד מרדתי בה בעזרת קרניים חדות של קיץ.
באותם רגעים שנגענו אחד בשנייה, הפכנו לקשת.
הגשם שלה והשמש שלי.
וכמו הקשת, היינו יפים.
וכמו הקשת, היינו קלושים.
יופי מרהיב אבל לא מבוסס.
יופי מחריב ולא נתפס.
אבל הגשמים שלה, כמה ברוכים שלא יהיו, כיבו לי את השמש
ובכך שהיא מטפטפת את עצמה עליי
התמוססנו
בעבענו
על גבי השמש עד התאדות לעננים
עד לעשן מחניק..
אז נשפתי חזק
כה חזק
והסטתי את ענניה מעליי.
הרי תמיד רציתי ים.
והיום אני מתוודע לאותו הים שכה חשקתי בו
מתוודע לכך שהוא תחת אפי
ותחת רגליי
קופא.
ונהייתי חולה מחילופי העונות
והלב שלי קפא ונמס
והיום הוא בצורת שעווה מתנוונת
לכו תסבירו לה שלא קפאתי
וליבי עוד פועם ומעט מדמם
מאותם פתיתי שלג נעוצים
לכו תסבירו לה שאני בעצם מבועת
ועכשיו אני מבין
שהשמש שלי לא יכולה להתקיים
בלי הגשם שלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
