אל תצאי להרפתקה שאת יודעת שלא תוכלי לחזור ממנה עם לבבות שלמים. תפסיקי להיענות לקולות הפראיים של היער, שמזכירים בדרך מעוותת את הקולות המאופקים של ליבך. את יודעת שאין בכוונתך להאבד בו אלא רק לחצות אותו ולהשאיר אותו מחולק הנה והנה ברישול כזה. לא ידעת כמה רועש הקול בראש שלך עד שהתחלת לזהות כל בחור שהוא נקט בשמו, פוצח לפתע במזמורי חיזור. ואת, שאוהבת את המחזה של נוצות ססגוניות, שאלוהים ישב עליהן שעות וצבע את הטקסטורה בהן בדקדקנות, צופה מן המרפסת ועוטה את פנייך במניפת תחרה, כדי לא להסגיר את הבעות פניך הקושרות ברית דמים עם ליבך. את אוהבת את הריגוש. את הכמעט. את העיפעוף ונשיפת בשמים. ואת כמעט מופתעת תמיד שאחרי כל מחזה מנופח חזה שכזה, כשאת מורה עליהם לקפוץ ולהתגלגל, מתישה אותם ומודיעה להם בסוף ההצגה שאינם מספיק טובים, הם חוזרים.  כי הפצרת, זה לא הם, זו את. הם מאמינים. ומנסים שוב, לאחר שספרו בנשימה אדוקה מספר חודשים סביר שבהם, לדעתם הבטוחה עד בורות, שאת, את עצמך ואת ליבך כבר תיקנת.