תמיד שואלים אותי "למה היית מדמה את עצמך?" -אף פעם לא מצאתי משהו מספיק קרוב.

אבל קיים דבר כזה.

לא ניתן לתפוס את הרוח,היא חופשייה לרצונותייה.

היא לא מוחשית ,אבל מורגשת בלטופייה.

קיימת , אבל לא נראית לעין.

נעלמת לאט וחוזרת בעוצמה.

קרה אבל עוטפת בחום.

היא לא מחוייבת לאף אחד.

אבל לפעמים בכל זאת, רוצה להרגיש את הביטחון שבלהיות כלואה.

כשיש מישהו ששומר.מישהו שאכפת לו ולא מוכן לשחרר.

מישהו  שחונק.

עד מהרה הביטחון הזה הופך לסכנה.

והיא דועכת.

אני זקוקה לחופש שלי אבל עבד לאהבה שחונקת.

___

מצטערת על הפוסט הזה-

אוהבת אותך סקסי 33>

התיבה פתוחה כבר שלוש שנים.הכל נכנס ודבר לא יוצא.

שלום שנים הוא מחפש את המפתח הנכון.שלוש שנים הוא טועה.

כל המפתחות שניסה בשלושת השנים הללו,מושחלים בטבעת ברזל דקה. כמעין צרור פרחי-ברזל נבול.

כל מפתח נוסף, כמשקולת לגוף צנום.

כל דמעה מתאדה אבל לא נעלמת, כמו אדם שנהרג ונשמתו ממשיכה במקומו, כך כובד הדימעה-

זיכרון מיותר מתאכסן בתיבה שנשארת פתוחה לכל.

הוא ממשיך לנסות בידיעה שהוא טועה בכל ניסיון,  וכל ניסיון מטיל עוד עול על הגוף,  אבל הוא לא נסוג.

 במקום כלשהו רדום המפתח שנאבד לו כשברח, והוא בוער למצוא אותו.

הוא נובר בזכרונות שלו, שלוש שנים אחורה, מנסה לשחזר איפה נפל המפתח אבל נמצא שבוי בידיי זרועותיו המתפתלות של העבר.

כל פצע טרי שמתכלה בבוא הזמן,משאיר צלקת פתוחה בתיבה.

כל אכזבה מציבה מטרה.

ועכשיו, יותר מידי אכזבות שעימן באות יותר מידי מטרות.  כבר נגמר הכוח.

הוא חייב למצוא את המפתח.