לא היה ממש אפשרי לעדכן בחודשים האחרונים, עברתי לגור עם החבר והוא ממש מתנגד לכל זה,

"כשתשקלי 56 אני אסכים בכלל להקשיב לך בנושא, אוקיי? עד אז אני אפילו לא מוכן לשמוע על דיאטות או מה שזה לא יהיה" וכו'.

אני מרגישה לידו כמו במחלקה הסגורה, הוא פשוט לא מוכן לקבל את זה ואני אפילו לא מדברת על לתמוך,

אחרי כמעט חצי שנה יחד הוא כבר מכיר את כל החולשות הקולינריות שלי (אלכוהול ובשר) ומנצל אותן פעם אחר פעם,

מספיק שאני רק אגיד "דיאטה" ותוך 5 דק' הוא כבר במקרה קובע עם החברים שלנו לצאת לפאב, ו"זה בסדר, בואי, מקסימום אני אזמין לך קולה דיאט", וכשאנחנו באים וכבר כולם עם המשקאות ביד אז "רוצה שאני אזמין לך גם?" "בא לך שלוק?" וכמובן לא עובר יותר מידי זמן עד שאני נשברת.

בשלב מסויים כבר הפסקתי לספר לו, כשהוא שואל אם אני רוצה לאכול ואני עונה "לא, תודה, אני לא רעבה", אבל הוא תמיד עונה ב"טוב, אני אכין לשנינו ואם לא תרצי לא תאכלי" ומכין את האוכל האהוב עליי.

אני יודעת שזה נעשה מתוך אכפתיות ודאגה, אבל זה פשוט מייאש.

נתקעתי על ה-49 ק"ג המזדיינים האלה, אף פעם לא שקלתי כ"כ הרבה.

לכל התגובות המודאגות -

אני מעריכה את זה, באמת. אני קוראת ומתייחסת לכל מה שאתם מגיבים, ונראה לי יפה שאתם דואגים ומנסים לעזור למישהי שאתם בכלל לא מכירים.

אבל אני לא זקוקה לזה.

אני לא פרו אנה ואף פעם לא הייתי פרו אנה. תלמדו להבדיל בין "דיאטה קיצונית" ל"הפרעת אכילה".

מעבר לזה, אני לא מחדשת כאן כלום. תאמינו לי ששום דבר ממה שכתבתי כאן חדש לבנות שנמצאות שם, ואני בספק אם גם לבנות שמחוץ לזה.

והנקודה הכללית כאן הולכת לאיבוד, הנקודה שאני לא פרו אנה. אני בחורה רזה שרוצה להיות רזה ופועלת להשגת המטרה, לפעמים בדרכים קיצוניות או מאוד קיצוניות. לא פרו אנה.

אני מקווה שבזה אפשר לסיים את הסיפור.

כן, דיאטה חדשה, כרגיל.

תסלחו לי על העדכון המטושטש, כרגע קמתי, עדכון רציני יותר יגיע בקרוב.

מאשה.