הנה הגיע הרגע שבו הפסקנו לשחק אותה גדולים והתחלנו להיות גדולים באמת. ואנחנו כועסים כמו גדולים, מתמרמרים כמו גדולים, עושים טעויות מפגרות של גדולים ומרגישים באסה של גדולים. אנחנו מצטערים כמו גדולים וזוכרים כמו גדולים, וזה מוזר כי כששיחקנו ב"גדולים" זה היה כיף, ופתאום עכשיו כשזה באמת שום דבר מזה לא נשאר. אין "כיף" בעולם של הגדולים. יש רק רגשות מרוטים ועייפים. עכשיו אם קורה משהו טוב אז אנחנו מעריכים את זה, אנחנו מרגישים "רוגע" ומרגישים "הקלה". לא כיף לנו, לא כמו שהיה כיף פעם. כאילו שזה כישרון כזה שיש רק עד שלב מסוים, כאילו שהקלילות הזאת נעלמת עם הגיל ושהמחויבויות (וואו כמה זמן לקח לי לכתוב את המילה הזאת) פשוט באות מעצמן. אתם יודעים, נמאס לי. לעזאזל נמאס לי. נשבר לי כבר מטעויות טפשיות, נמאס לי. נמאס לי שאין לי אף פעם רעיונות מאחורי השירים שלי, נמאס לי מהלחנים שדומים אחד לשני ונמאס לי מהעצלנות הזאת שנחתה עלי פתאום. ואני צריך עבודה ואני צריך זמן ואני צריך שדברים לא יהיו מבולבלים לי. די.
רעיונות
אני רואה אותך רועדת
את יודעת זה כי קר לך
ולא משנה מה תגידי לעצמך
אני רואה אותך דומעת
וזה מן הסתם הגשם
שבדיוק התחיל לרדת עכשיו
אני רואה אותך צועקת
כי את כנראה חושבת
שהרוח גורמת לי לשמוע לא טוב
זה כל כך חמוד מצידך
שבא לי לבכות
ועכשיו אני רואה אותך נופלת (ולזה אין לי סיבה)
היי, תראו, שלושה בתים, צריף ותעתוע! שזה פארודיה לא מוצלחת במיוחד על שם של ספר של אשכול נבו "ארבעה בתים וגעגוע".
בכל אופן, לעזאזל.
יהונתן (שצריך עבודה וצריך כבר להתחיל ללמוד נהיגה).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
