דניאל: למה עשיתי את זה? שאלה טובה. אני לא בן אדם רע, לא, בזה אתה יכול להיות בטוח. אני לא מהאנשים האלה שהולכים ומרביצים לזקנות או עושים שואה. אני טוב, אני רגיל. אז נכון, השפלתי את אדי. להגיד לך שזה מעשה יפה? זה לא. אבל תראה, הרי האדם הוא לא טוּב מוחלט ולא שלמות מהלכת. מטבע הדברים בכולנו יש איפשהו מין הנאה סדיסטית, צורך מסוים שבא על סיפוקו על ידי גרימת סבל, בין אם פיזי ובין נפשי, לזולת. זולת כלשהו.
אדי הוא פשוט זולת שמאד נוח להרוס לו. הוא לא מרביץ (הוא גם קטנצ'יק כזה) וגם לא כל כך אוהבים אותו, לא ששונאים אבל פשוט אין בו שום דבר לאהוב. אחרי שמציקים לו הוא רק בוכה (לפעמים) והולך משם, או סתם פשוט מפסיק לשיר.
כשקופצת הזדמנות קלה לידיים אז נו, אתה יודע איך זה. זורקים הערה, והוא הרי תמיד נעלב כל כך בקלות. העלבון של אדי הוא מצרך זול, ובינינו, מי לא אוהב דברים זולים?
אשר: תמיד כשהייתי הולך עם דניאל ועברנו ליד אדי, הוא היה זורק לו איזו הערה. לא משהו שרוצח לך את הרצון לחיות. לא הערה שהורגת בך משהו - מקסימום לוקחת איזה ביס כואב כזה מהפילה של הבפנוכו של הבנאדם. מהנשמה (אבל אני כבר לא אוהב את המילה הזאת כי המוזיקה המזרחית של היום הוציאה ממנה את כל היופי שלה, לדעתי). ותמיד היה איזה כאב, איזה משהו צובט אצלי במצפון. אבל היינו ילדים, וילדים - גם כשהם רעים זה חמוד, זה לא באמת מדאיג אף אחד. אז זה היה קצת מותר. קצת יותר בסדר מאיך שזה נשמע.
ואפילו, פעם או פעמיים, היה גם לי איזה משהו להגיד. משהו מצחיק. אז לפני שהספקתי לחשוב על זה מספיק, המשהו הזה פשוט נפלט החוצה ואז דניאל צחק. וזה לא שאני זה שהתחיל, אדי כבר נעלב בכל מקרה מדניאל, שהצחוק שלו עשה לי טוב בלב אז החלק הצבוט במצפון לא הפריע כבר. וחוץ מזה היינו ילדים אז זה מותר קצת.
ובכל זאת...
זה כמעט מספיק חשוב כדי לבקשעל זה סליחה. פעם שקלתי את זה, ואז החלטתי שזה יהיה טיפשי מדי.
לא יודע למה בכלל סיפרתי לך את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
