שירותי גברים

12:50-13:40

וואו, כמה את שונאת שזה קורה לך. תמיד ברגעים כאלה את מקללת את המצפון שלך, שנוקף ותוקף ולא מרפה, אף פעם לא מרפה. כשהיית קטנה, אמא מספרת, תמיד היה לך יותר מדי אכפת. האמנת ועזרת לכולם. "כי היא עדיין לא ידעה אז שהעולם שלנו מלא ברמאים נצלנים ונוכלים" מחייכת אמא, וכולם מתמוגגים לעצמם בתגובה לטמטום החמוד שלך, כשהיית קטנה. כשעוד לא למדת ולא הכרת את העולם. כשהיית פראיירית ונהנית מזה. נהנית מעצם הנתינה, וכשהמתרים בדלת רצה להביא לך קבלה פערת עיניים ולא הבנת למה. ועכשיו את גדולה יותר, מציאותית יותר, חכמה יותר. את ממש טובה בלחשוד, כבר לא קל לעבוד עלייך כמו פעם. ואמא גאה בך.

* * *

אבל אז באים רגעים כאלה. הם באים בפתאומיות, כשאת כבר מרגישה בטוחה וקרירה ולא מתחשבת במידה הנכונה. אז את הולכת בשוק, מדלגת מעל למים שזורמים על הרצפה ומעל הקבצנים באוזר, ובדרך החוצה את רואה מישהו. צעיר חרדי, נראה בן עשרים-ומשהו, עומד ביציאה מהשוק, יד אחת שלו מושטת בבקשה לצדקה והיד האחרת מכסה על העיניים שלו שמופנות-מושפלות לעבר הרצפה - מבושה או משמירת עיניים או משתי הסיבות ביחד.

באותו רגע נשבר לך הלב. לרסיסים. את מרגישה את זה קורה פיזית. את נקרעת, מתרסקת בכאב לאכפתיות המייסרת מהילדות. בא לך לבכות. בראש שלך כבר יש סיפור חיים שלם שהביא אותו לאן שהביא. והוא, קורבן אומלל של הנסיבות, הגיע למקום של לבקש נדבות ועכשיו הוא מתמודד כמיטב יכולתו. כל כך אכפת לך ממנו כרגע.

* * *

אמא תמיד אמרה שנולדת עם לב רחב מדי ושאת צריכה ללמוד לרסן אותו. זה תמיד נראה לך מוזר, כי אם מישהו נולד, למשל, עם ריאות גדולות או מוח גדול או שמיעה אבסולוטית או תיבת תהודה רחבה, זה נהדר והוא לא צריך לרסן כלום. אז למה את הלב שלך צריך לרסן?

* * *

אז וואו, כמה את שונאת שזה קורה לך. לעמוד ולהתייסר, לסבול, לכאוב את הכאב של מישהו אחר, להידבק שוב בנגיף האכפתיות, אחרי שכבר התחסנת איזה מאה פעם.

את מוציאה 10 שקל מהארנק וזורקת לו ליד. לעזאזל העולם. ואז, מתוך מחשבה שזה לא המקסימום שאת יכולה לעשות, את ממשיכה, יוצאת מהשוק, מדלגת מעל עוד קבצן, אולי נכה, ששוכב בכניסה. הוא בטח מעמיד פנים, את אומרת לעצמך אוטומטית ומרגישה איך את נאטמת שוב, איך את חוזרת לשלווה שבהתעלמות.

* * *

אבל המצפון, המצפון.

-

13:50-14:15

שלום, אני              

וסבא שלי היה גיבור

והיה לו גם שם חלוצי ועתיק

כי כשהוא נולד זה היה אופנתי

שלום, אני              

ואבא שלי הוא לא גיבור

אולי הוא רוצה אבל הוא לא יכול

כי סבא עשה בשבילו כבר הכל

שלום, אני             

ואני ילד רגיל ובכלל לא גיבור

אבל אם הייתי נולד ממזמן

הייתי הכי גיבור בעולם

על פעם כותבים סיפורים ושירים

והיום כבר בכלל לא צריך גיבורים

ואם סבא שלי היה נולד בהווה

אז הוא בטח לא היה נהיה גיבור כזה.

-

והשיר הזה נקטע באמצע כי האוטובוס כבר כמעט הגיע. היה יום קצת קשה היום, ואני אכתוב רק את זה ולא אסביר כי זה גורם לי להישמע עסוק ומיוסר.

:)

דניאל: למה עשיתי את זה? שאלה טובה. אני לא בן אדם רע, לא, בזה אתה יכול להיות בטוח. אני לא מהאנשים האלה שהולכים ומרביצים לזקנות או עושים שואה. אני טוב, אני רגיל. אז נכון, השפלתי את אדי. להגיד לך שזה מעשה יפה? זה לא. אבל תראה, הרי האדם הוא לא טוּב מוחלט ולא שלמות מהלכת. מטבע הדברים בכולנו יש איפשהו מין הנאה סדיסטית, צורך מסוים שבא על סיפוקו על ידי גרימת סבל, בין אם פיזי ובין נפשי, לזולת. זולת כלשהו.

אדי הוא פשוט זולת שמאד נוח להרוס לו. הוא לא מרביץ (הוא גם קטנצ'יק כזה) וגם לא כל כך אוהבים אותו, לא ששונאים אבל פשוט אין בו שום דבר לאהוב. אחרי שמציקים לו הוא רק בוכה (לפעמים) והולך משם, או סתם פשוט מפסיק לשיר.

כשקופצת הזדמנות קלה לידיים אז נו, אתה יודע איך זה. זורקים הערה, והוא הרי תמיד נעלב כל כך בקלות. העלבון של אדי הוא מצרך זול, ובינינו, מי לא אוהב דברים זולים?

אשר: תמיד כשהייתי הולך עם דניאל ועברנו ליד אדי, הוא היה זורק לו איזו הערה. לא משהו שרוצח לך את הרצון לחיות. לא הערה שהורגת בך משהו - מקסימום לוקחת איזה ביס כואב כזה מהפילה של הבפנוכו של הבנאדם. מהנשמה (אבל אני כבר לא אוהב את המילה הזאת כי המוזיקה המזרחית של היום הוציאה ממנה את כל היופי שלה, לדעתי). ותמיד היה איזה כאב, איזה משהו צובט אצלי במצפון. אבל היינו ילדים, וילדים - גם כשהם רעים זה חמוד, זה לא באמת מדאיג אף אחד. אז זה היה קצת מותר. קצת יותר בסדר מאיך שזה נשמע.

ואפילו, פעם או פעמיים, היה גם לי איזה משהו להגיד. משהו מצחיק. אז לפני שהספקתי לחשוב על זה מספיק, המשהו הזה פשוט נפלט החוצה ואז דניאל צחק. וזה לא שאני זה שהתחיל, אדי כבר נעלב בכל מקרה מדניאל, שהצחוק שלו עשה לי טוב בלב אז החלק הצבוט במצפון לא הפריע כבר. וחוץ מזה היינו ילדים אז זה מותר קצת.

ובכל זאת...

זה כמעט מספיק חשוב כדי לבקשעל זה סליחה. פעם שקלתי את זה, ואז החלטתי שזה יהיה טיפשי מדי.

לא יודע למה בכלל סיפרתי לך את זה.