 כינוי:
בן: 32 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 3/2010
תענית בכורות
אף פעם לא צמתי בתענית בכורות, אני חושב. כמו כולם, הלכתי לשמוע איזה סיום מסכת ולבלוס כל היום בלי חשבון. אז זהו, פעם ראשונה. מגניב.
עוד שניה פסח, ולמען האמת בכלל לא היה כזה הרבה ניקיון. 5 שעות להוציא את הכל החוצה, לבדוק חמץ גם בסליק, לטאטא, לשאוב אבק, להוריד מהמזרונים את הגורים, לנקות מהמזרונים את הקרציות ולהכניס את הכל חזרה פנימה, ואז ללכת לישון. ללכת לישון עם הרגשה רחוקה כזאת של סיפוק.
אני חושב שאני אפילו לא אכתוב על זה פוסט, כי דרך ההתמודדות שלי שונה. אני לא מוציא דברים החוצה, אני מכניס אותם פנימה, עוד ועוד כמו בדוחס אשפה. ובטח מתישהו ייגמר לי המקום, כי חלק די נכבד ממנו התמלא בבת אחת. ניקיון פסח זה דבר אכזרי. אם אתה רוצה להיות יעיל אתה צריך להיות חסר רגשות, קר ומחושב, ואם אתה לא רגיל לההיות כזה אז זה יכול להתברר כמשימה די קשה. טראח! חומר הלימוד באזרחות נזרק לפח, מצתים נזרקים לפח, בקבוקי בירה מלאים בדלים נזרקים לפח. פשוט לזרוק עכשיו ולחשוב אחר כך, כי אחרי שמעשה כבר נעשה - טוב, אז כבר פשוט אין ברירה אלא להתמודד ואיכשהו זה הופך את זה ליותר קל, הידיעה הזאת. היינו אתמול בתל אביב, שוקו ואני. שוטטנו ושוטטנו, חיפשנו לשוקו יוקלילי ולא מצאנו, קניתי מפוחית ב9 שקל, וקנינו גיטרה קטנה לשמעון, שילמד לנגן מגיל צעיר אמן. אה, וקנינו שנינו חולצות חגיגיות לחג, 20 שקל כל אחת.
שורפות לי העיניים. לא שזה חידוש, הן שורפות רוב הזמן בחודשים האחרונים, אבל זה לא הופך את זה לפחות שורף. ויש לי יובש בשפתיים, והאצבע והאמה ברגל ימין כואבות לי. לא התקלחתי כבר איזה 4 או 5 ימים, ופשוט אין לי כח להילחם בשיער שלי עכשיו עם המברשת, ולעזאזל שכחתי להתקלח לפני שיצאתי, עכשיו אני אצטרך להשתמש במכונת גילוח הישנה שיש פה ולקוות שיש פה איזה אלכוהול רפואי שאפשר לשים אחרי זה.
אתם יודעים, קגלביץ' זה כשר לפסח, ולנו יש איזה 3 בקבוקים, אני חושב. תיחנקו עם הארק שלכם.
ובאמת קיוויתי שיגיבו לי, כאילו. לא יודע מה חשבתי לעצמי. התבוסתנות, אחח, התבוסתנות.
הכל זה רק עניין של אגואיזם
סליחה, אני נתתי לו לגדול
ואם אני אבכה על הרצפה מולכם
זה תכלס כי הגיע לי ליפול
כי האדם הוא בן אדם וזהו
כשהוא שפוי וכשהוא מאוהב
ואם לדעתו זה קל להשתנות
תבוא מכה בסוף. והיא תכאב
כולכם חולמים עכשיו
כולכם כאיש אחד
כולכם ביחד ואני
מאד מאד לבד
והלבד הזה לא ייגמר
וללב שלי מתחיל להימאס
ולפעמים לבד מביא חבר
ואז אני ממש ממש כועס
דמעה אחת עוד לא יצאה ממני
אותה אני שומר לי לעולם
שיהיה לי משהו כמוני
מלוח ולא חלק מכולם
כולכם חולמים עכשיו
כולכם כאיש אחד
כולכם ביחד ואני
מאד מאד לבד
we have no time to fall in love today
today there is just very painfull war
Now everybody cry and change their way
and no one gonna fill good anymore.
Let's cry. you know that we will lough again
about all the fears that now they're free.
The bravery has been changed by the rain,
so people close your eyes and count to three.
Once again we're trying to get up
and then again and then again we won't give up
flowers fall like everything around
untill we'll die. 'till we won't here a sound.
ועוד אחד חלקי.
וזה בסך הכל סיפור על אנשים זרים
והם בסך הכל רוצים להיות מאושרים
אולי בסך הכל יצא להם לגמרי במקרה
שלא להתאפק שלא להתרחק שלא להיזהר
שלא להתגבר שלא להיגמר שלא להסתדר
שלא להיפגש שלא להתרגש בכלל
אני לא מבין איך בדיוק זה מסתדר לה
איך זה לא יושב אצלה חזק על הוריד
זה קצת מזכיר תסריט של טלנובלה
אבל שווה צפייה ואמיתי להחריד
הוא יימשך מתישהו. היה מלווה מלכה אצל גמליאל במוש"צ, אחרי הרבה זמן שלא היה. היה מאכזב קצת אבל בסדר. זה פשוט לא הולך, הקטע הזה של לנגן ביחד כשאני צריך לאלתר, בין אם על גיטרה ובין אם על פסנתר - שימו לב, חרוז. לא, זה לא הולך.
מצטער.
יהונתן.
| |
 אבל אין לי כח.
כל כך הרבה דברים לעשות, וכל כך קצת זמן לעשות אותם, בשעות כל כך לא מתאימות. והעייפות הורגת והכסף זורם כמים ועדיין צריך לשלם, ועובדים ועובדים ואני חושב שבשלב מסוים אני פשוט אתפוצץ ואעשה איזה משהו ממש טיפשי שאני אחליט עליו באותו רגע. אוף.
והיום היתה האזכרה של שנה לשלמה הי"ד. היה צחוקים, בטח שהיה צחוקים. תמיד יש צחוקים באזכרות של השנה. תמיד יש אותם ריבים מטופשים כמו כל יום, ולפעמים גם את אלה שמדליקים נפצים ומפיצים ריח של פורים בכל האיזור. אנשים שלא ראו אחד את השני שנים צוחקים, מחייכים, מתעניינים, בטח גם באיזשהו מקום הם שמחים שהם נפגשו בלי לקלוט למה הם נפגשו. פשוט תגידו איזה יופי שהוא מת וזהו. אבל ככה זה הטבע האנושי, נכון?
משום מה חשבתי שהפעם זה יהיה אחרת.
והיום זה שנה, וכשחושבים על זה פשוט אי אפשר להאמין שבאמת כבר עברה שנה מאז. וזה נכון לגבי כל כך הרבה דברים. אני בבת עין כבר יותר משנה, אני חבר של נוגה כבר שנה ותשעה חודשים. עוד שבוע יהיה שנתיים מאז שעמית זרקה אותי, ולפני 4 או 5 חודשים היה שנתיים מאז שרעות. עוד מעט יהיה קיץ ואני אזכר בווליום כינרת ואגיד שזה היה לפני שנתיים ופשוט לא אאמין לעצמי, ועוד ממש קצת ימים אני הולך יחף שנתיים. לפני שנה אמיתי היה הולך עם השיער הארוך-יחסית שלו כשהוא מונח בשני גושים שבולטים משני הצדדים של הראש, מתחת לכיפה. מאז הוא כבר הלך שנה עם קוקו כמעט, ועכשיו הוא עם סרט. לשוקו היה שיער קצוץ לפני שנה, ועוד כמה חודשים כבר באמת יהיה אפשר להגיד שהשיער שלו ארוך. עברו שנתיים מאז עתניאל, 3 שנים מאז מכון לב, שנה מהסדנא. ואיך שכולם השתנו.
ואיך זה שאני קורא פוסטים שלי מפעם ואני אומר לעצמי שוואו, איזה בנאדם מדוכא הייתי, ואיכשהו זה פשוט כל כך עזר לי לכתוב. ואיך למרות שהייתי בטוח שאני כזה חכם ושונה אפשר לזהות בפוסטים קודמים מאפיינים של כל כך הרבה זנים של נוער.
וכבר כמעט שנה שאין לי פלאפון. כמעט שנה של עצלות, של חוסר תזוזה מהמקום. בטטיזם במיטבו. הכל פתאום הפך להיות נוסטלגיה, יפה ומרוטשת בפוטושופ עם גוונים של וררד בקצוות, ואיכשהו כשמציגים את זה ככה זה נשמע בסדר יחסית למרות שבעצם זה אומר שאנחנו נמצאים במסלול של הידרדרות מתמדת, זה כאילו אנחנו יורדים באנקונדה ויורדים ויורדים ויורדים, ואף פעם לא תהיה עליה. שזה, אגב, בונוס גדול למי שמפחד מלופים. וכמה שהאישיות שלי השתנתה, וכמה שיש דברים שפשוט לא השתנו. שנתיים ורבע מאז שנועה החליטה להתחזק, ביום בהיר אחד באמצע כיתה ח'. אבל נעזוב את זה כי סוכם בניגוד לידיעתי ובלי שיהיה אפשר להכניס אותה באופן הוגן לשקלול הכולל שזה פתטי להחריד או משהו בסגנון. אני חושב ששנתיים וקצת מאז שדיברתי עם דארע כמו שצריך ושמרנו על קשר מסנג'ר תקין, אבל אין לי כח לבדוק. שנתיים וחצי לבלוג. יותר מחצי שנה מאז שאני יכול חוקית לעשות רישיון ולתרום דם, ואוהו אוהו איזה תכנונים שהיו לי. שנה מאז הלילה המטורף שבו שוקו ואני פצחנו במבצע ביעור חץ לפני פסח והלכנו לעיר עם בקבוק של ליטר וחצי מלא בפרפקט, בקושי שתינו, רצנו כמו משוגעים עם עוד כמה אנשים ששתו איתנו, הלכנו לבגין והתעוררתי בבוקר על מזרון מחוץ לזולה, כמעט מת מהשמש, עשיתי טראומה לכל מי שראה אותי בערך, נשארתי מסטול עד 3 בצהריים ביום ראשון (שתינו במוצ"ש), אפוף באדי אלכוהול עד 5, ובכללי חוויתי את ההאנג-אובר הכי גרוע שהיה לי בחיים. אלא אם כן היה אחד יותר גרוע שהמוח שלי העדיף למחוק. שנתיים וחודש כמעט מאז שבת פורים בעתניאל, שבה היה לי משעמם פחד וכמו כן התברר לי אחרי שכבר הייתי בקרית-ארבע בדרכי לאלון שבות במוש"צ שדארע הייתה בעתניאל כל השבת, ואז זכיתי לרגע טהור ומזוקק של התפרצות זעם שלא תאומן. שנתיים וחצי מאז שראיתי את נוגה בפעם הראשונה שאני זוכר. קיטשי משהו, כן. אני חושב שמשהו כמו... חצי שנה לא הייתי בכינרת, אולי. 4 וחצי שנים כמעט, נראלי, מאז שהייתי בחוצלארץ פעם אחרונה. כמעט שלוש שנים מאז הדגלנות. שנה מאז השבוע-שלפני-פסח הקודם, שנה מאז שניקיתי את האוטו של המשפחה לפסח וקיבלתי הודעה על פיגוע בבת עין, וכל זה. ובאמת, באמת חשבתי שאיכשהו, הפעם זה יהיה אחרת. לבית קברות לא הספקתי להגיע אז אני לא יודע אם בכו שם, בשאר לא. אולי יש איזה קטע כזה, של להתייחס לדברים כאלה בבגרות ולשקר לעצמך בפנים ולרמות את הרגשות שלך, ומי יודע. בטח זה עובד טוב, אם בני אדם עושים את זה כבר כל כך הרבה זמן.
אתם חושבים שזה היה משנה אם מישהו היה מתאבד ומשאיר אחריו פתק כזה?
"היי כולם, התאבדתי מהסיבה היחידה שרע לי וחס וחלילה לא מתוך שום כוונה לפגוע בכם. אני יודע שזה דבר טיפשי להגיד, כי הרי ברור שתיפגעו, והרי צלקות כאלה נשארות לכל החיים וכו' וכו'. אז רציתי להרגיע אותכם. בואו נחשוב שניה בהיגיון. בתכלס וברמת המציאות הקיימת, בסופו של דבר המציאות תטשטש את הכאב, ואפילו די מהר, ואני אהפוך להיות מעין זיכרון מעורפל שעשה רק מעשים טובים וכל מעשיו שלא היו כאלה נמחלים לו בלב שלם, מתוך ידיעה ברורה שהוא לא יחזור עליהם שוב. ואם להתאבד היה טעות - אז היי, לפחות הוא הטעות האחרונה שאני אעשה אי פעם. בבקשה אל תרגישו רע עם השכחה ופשוט תנו לי להיעלם בשקט, זה כל כך טבעי שבטח יש בזה גם איזה משהו מרגיע. בתקווה אחרונה למצפון, כל עוד הוא קיים, סליחה אם בכל זאת מישהו התבאס עלי. ביי.
ברק חוסיין אובאמה"
מה, מותר לי לפנטז קצת, לא? ואפילו אומרים שיש לו נאומים רהוטים וכל זה. תרגיש חופשי, אובאמה. FBI, נראה אותכם עושים לי משהו. ננה בננה:)
יהונתן.
אני אערוך שוב בקרוב, על הפוסט הזה, יש לי איזה שיר מאתמול שלא מונח לפני כרגע. שיר דיכאון מהסוג הישן והטוב. או לפחות מזכיר. *-*
| |
 פרק 19 - החוב, או: איך שוקו ואני צברנו בבת אחת חוב של 6000 שקל.
אה, זה פשוט. קנינו מכולה. ואנחנו נבנה ממנה צימר, ואתם כולכם כולל כל אלה שצחקו צוחקים ויצחקו עלינו, אז תשתקו.יופי, ועכשיו לפוסט. למה לא עדכנתי כמעט חודשיים? אני לא יודע. אני בן אדם עסוק שהיו לו המון בגרויות על הראש, ואני בכלל אמור לחזור לעבוד עכשיו אבל הבלוג איים שהוא יצרח "אונס" אם אני לא אעדכן אותו, ולמרות שזה לא קשור ובכל מקרה אין פה נפש חיה דוברת עברית או תאילנדית שתשמע אותו, ובכל מקרה מן הסתם חם מכדי לעשות משהו, החלטתי בכל זאת לבוא ולעדכן. זה כי אני פשוט בן אדם זהב, נשמה טהורה שכמוני.
איזה כיף זה להניח תפילין על הבוקר. זה חוסך את הדאגה של כל היום. ואכלתי עכשיו קערה אחת של דליפקאן יותר מדי. זה מכה הדליפקאן הזה, פשוט מכה. תאמינו לי.
ואנשים לא שולחים כתבות לעיתונאיש, גם כי הם עצלנים וגם כי הם לא צריכים לדאוג שמשהו יהיה כתוב בו, הם הרי מקבלים אותו מוכן מדי שבועיים. אלא אם כן ינון נרדם ואז לא יוצא עיתונאיש. אבל צריך כתבות, צריך כתבות.
יש לי איזשהו פצע קטן וכואב באגודל ביד ימין והוא מציייייייייייייייק. הוא יותר מציק מרננה-על-אנדרנלין. הוא כל כך מציק שאם אני לא אוהב את הפוסט הזה אני אאשים אותו. ומה אתם יודעים, פורים היה כזה מעפן. התחפושת שלי באמת היתה טובה! רק בתמונות היא יצאה גרועה. אבל מה זה משנה, כמעט אף אחד לא ראה אותה כי כמובן שבפורים חייב להיות מזג אוויר סוער. איך לא. מרמור מסוים. ועכשיו גם באגודל שמאל מתחיל פצע.
לחישה שמסתובבת ברחובות לאחרונה מפה לואט לאוזן מסכיתה סוחפת בתוכה סיפורים מצמררים, הידועים גם כסיפורים מסמרי שיער. היא מרחפת בין המרפסות הפנימיות של הסמטה המקומית, שומעת סיפור ואוספת מידע, כותבת שרשור באתר לא-נודע, תופסת כדור שזרקה לה ילדה. לוקחת תנור שריחף לידה, שולפת גפרור כמו שף במסעדה, זורקת אלתור של גבינה מאודה, אוכלת ברבור מרגישה קצת כבדה. יש גל של סחרור היא כמעט מעדה, טיפה באיחור היא חובשת קסדה, פותחת סידור ומיד מתוודה, היא נפלה זה ברור מקימים ועדה, יש חשד לסירסור או סחורה אבודה, ואחרי הבירור היא מיד מנודה, ונשלחת לגור ביבשת צמודה, בלי חימום בלי קירור וגם בלי אפודה, היא הגישה ערעור מייסדים אגודה, מספקים לה שחרור במהירות מפחידה, וזהו. עכשיו היא שוב מסתובבת ברחובות וסוחפת איתה עלילות שונות ומשונות מכל חלקי העולם. ואין איש שלא מקשיב, ואין איש שלא מאמין, ואין איש שאין לו זמן לעדכן את הבלוג שלו, חוץ ממני. ועכשיו הולכים להכין ארוחת צהריים.
מה? יהונתן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
