טעם של דם. כמה אני שונאת טעם של דם. טעם מר של תבוסה, של כישלון. עוד פעם אני מוצאת את עצמי נופלת, מפספסת, טועה. ושוב אני מוצאת את עצמי חושקת שיניים וממשיכה, ממשיכה בעקשנות ילדותית ומפגרת שאף אחד עדיין לא הצליח להסביר למה היא לא בסדר. זה מה שתמיד הציל אותי, ואין לי שום סיבה להפסיק עם זה. ובטח לא עכשיו כשזה הדבר היחיד המושך אותי הלאה.
אני לא באמת צריכה אותך.
רק לדמיין את החיוך הזחוח שבטח היה נמרח לך על הפנים אם היית רואה אותי עכשיו... ארררר! אין מצב. אין מצב שאתה עושה את זה, אין מצב שבעולם שאני נותנת לך את הזכות, את היכולת להרגיש עליון ככה. ועוד על חשבוני.
זה לא פייר. קשה לי. ואני יודעת שקשה לי וזה רק הופך את זה ליותר גרוע.
פסיכולוגיה מטומטמת.
בסוף אני אצליח, או לפחות אני חייבת להאמין בזה אחרת זה בטוח לא יצליח.
עוד פסיכולוגיה מטומטמת.
***
לפני חודש, ברגע פתאומי של התרגשות מתפרצת, כתבתי לך שיר. וואלה לא להיט, אני מודעת ליכולות שלי. אבל זה היה צריך לצאת איכשהו. בכל אופן זה היה נוגע ללב.
איך הוא הלך בדיוק? אה.
"כל העננים בעולם, גם אם הם נורא יתאמצו
ויאמרו "אבל ניסינו" וכן - הם באמת רצו
להוריד מלא גשם, הכי הרבה שרק אפשר
זה לא יכבה בי אף פעם
את הרצון הבוער שתהיה מאושר"
זה נגמר קצת פתטי, אני יודעת. אבל זה היה בשבילך אז אהבתי את זה. ואתה הסתכלת עלי בפרצוף מבוגר ומחושב, ואמרת שזה נורא מזכיר לך איזה שיר ישן ששמעת פעם, דווקא שיר יפה, ושאתה חושב שזה חמוד שאני כותבת שירים. איזה כיף לי.
אני פחות אוהבת את השיר עכשיו, למרות שהוא עדיין מבטא אותי נהדר.
כן, עוד פסיכולוגיה מטומטמת.
***
כח רצון, כמה הרבה היינו מדברים בבצפר על כוח רצון. איזה בולשיט זה הכוח רצון הזה. מה שנותן את העוצמה לדברים הוא חוסר-ברירה. תתקעו את הבנאדם במצב מוגזם למשך מספיק זמן והוא יעשה דברים שיגרמו לכח רצון להיראות כמו סוס הרבעה עקר.
כח רצון, עלק.
שטיפת מוח של ילדים קטנים ותמימים.
ואני לבד פה. טיפה של יאוש קלאסי ולא מתוחכם מחליקה בגרון, מגיעה ללב ומוזרקת למוח.
מטומטמת.
***
בוקר. הפעם אני מצליחה לקום מוקדם ומשום מה זה ממלא אותי בתקווה. אז מה אם הכל זמני, אז מה אם אין טעם לחיים. אז מה אם אני סתם פה. אז מה! כל זה לא משנה בשש וחצי בבוקר, עם כל היום לפני.
ירד גשם בלילה אז יש ראות נהדרת, והכל מסביב בצבעים חדים, שגורמים לי לחטוף שוק של חיבור למציאות. חיבור חזק ואמיתי. איזה יופי זה מציאות. היום יהיה טוב.
***
לילה, ואני לבד פה. טיפה נוספת מהייאוש של אתמול עושה את אותו מסלול.
מטומטמת.
פסיכולוגיה ארורה.
גנים אנושיים פחדניים ומעפנים.
***
אני יודעת שאני יכולה לבד. אני לא מכירה במגבלות שלי. אני אוהבת לחזור על מנטרות מפגרות, שיש בהן משהו מרגיע בעיקר כי מישהו כבר חשב עליהן ואמר אותן לפני. תלות אנושית. אני יודעת את זה אבל זה בכל זאת עוזר לי. אני יודעת שאני יכולה לבד. אני לא מכירה במגבלות שלי.
תחי הפסיכולוגיה!
***
אני חיה בתוך מטאפורה. המטאפורה היא המציאות והמציאות היא המטאפורה הפרטית שלי.
אפשר להתייחס לזה כאל כלא, או כאל הדרך המושלמת לחוות חופש.
או כאל שניהם.
פסיכולוגיית מחמד.
בני אנוש מתוחכמים שכמונו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
