כי רון ארד שבוי יותר זמן מגלעד שליט, ושתקו.
מחר לובשים צהוב, זוכרים את יהונתן פולארד.
מחר לובשים אדום, זוכרים את זכריה באומל.
מחר לובשים ורוד, כי הומואים ולסביות לא רוצים שוויון, הם רוצים זכויות לביטאון-יתר.
מחר לא לובשים כלום, זוכרים את מרילין מונרו.
מחר לובשים טרנינג, כובע מצחיה וחולצת פומה, כמחווה לערסים.
מחר עושים ראסטות, זוכרים את בוב מארלי.
מחר לובשים מדים, זוכרים את הזכות שלנו לחיות במדינת ישראל ומנסים לשכוח למה לא מגיע לה.
מחר לובשים תכריכים, זוכרים את אהוד גולדווסר ואלדד רגב.
מחר לובשים את אותם בגדים של היום, זוכרים אותי.
אני לא בן אדם של אידיאלים. אני לאט לאט מגלה את זה ומבסס את זה יותר ויותר, וקצת חבל לי לגבי זה. אני לא בן אדם שעומד במילה שלו, וכל תכונה רעה שאני מוצא באחרים אני מוצא בסופו של דבר גם אצלי. ופה ושם וככה סתם וזה מודחק, נזרק לאיזה פינה מלאת קורי עכביש, וכשמגיעים אליה ורוצים לנקות אז הנושא עולה ופתאום מתברר שחבל, חבל מאד. הופלה עולים לי זכרונות, וכל דבר שגרם לי להגדיר את עצמי כבנאדם טוב מתברר כלא נכון, וכל דבר שקבעתי לעצמי נשבר ומתרסק ונעלם ואני לא מצליח לעמוד בו. והקטע הכי מסריח פה זה שאני יכול לנסות לשנות את זה, אבל גם בזה אני לא אעמוד ליותר מדי זמן. חושבים שלא ניסיתי? יפה מצדכם.
לנוגה היו שיעורי בית וכתבתי לה שיר לשאלה האחרונה כי זה מה שהיא היתה צריכה:
הזמן עובר ואיזה באסה כולם מתקדמים
במעלה הדרך שאחרי הנעורים
ועם הזמן מילים גבוהות יוצאות לי ככה סתם
ומשתנה הדרך הסתכלות על העולם
הזמן ממשיך ואיזה פחד כולם לחוצים
הם מדברים מהר בשקט (רק האמיצים)
ופה ושם אפשר לראות עוד מישהו מסכן
שכבר לא ילד - הוא נהיה בבת אחת זקן
ולפעמים כשמאוחר וקצת חשוך ולא נעים
מתי שכל המפלצות יוצאות מכל המחבואים
אני חושב ומתרכז ואז רואה פתאום מולי
את אי החלומות - את ארץ לעולם לא שלי.
הזמן עוצר שם כי סתם ככה אלה החיים
סוף סוף מי שקובעים את החוקים הם ילדים
ואם תרצו לבוא ולבקר אז תקבלו
טיול חינם זה ככה סתם כדי שתקנאו
כי לפעמים כשמאוחר וקצת חשוך ולא נעים
מתי שכל המפלצות יוצאות מכל מהחבואים
אני חושב ומתרכז ואז רואה פתאום מולי
את אי החלומות- את ארץ לעולם לא שלי.
**
ושני אלה זה כבר בלי קשר. בשבוע שהייתי חולה.
כל אחד עצוב בדרך שבא לו
משהו עמום מרוחק שכזה
מישה הרגיש נפלא אבל כבר לא
ואיכשהו נראה שהוא בסדר עם זה
זוג - שני ילדים שמח וטוב לו
זוג מושלם תמים מתקתק וכנה
פתאום נפילה מוזר לא מתאים לו
ואז כולם בוכים ואז הכל משתנה
ולפעמים כשאתה בפנים
משהו בראש מתחיל להסתדר
ובדיוק כשזה נהיה נעים
כדור אנטיביוטיקה קטן וזה עובר
כולם לא בוכים הם יחיו בלעדי
כל כך חזקים חסיני התרגשות
כל הכבוד להם ובהצלחה
הלוואי שהכל היה הרבה יותר פשוט
(הפגנה כללית של טיפשות><)
-
נדוש לי כבר הכל נדוש לי כבר הכל
אז מה אם יש שם פרח כבר נדוש לי מהכל
את מי זה מעניין גם שההוא נפטר אתמול
ודמעות מורחות איפור ממזמן -
נדוש לי כבר הכל
הכל קורה לי שוב הכל קורה לי שוב
לעזאזל עם סקופים כי הכל יקרה לי שוב
ושום דבר הוא לא נורא ולא מספיק חשוב
אנשים שמתרסקים על קברים -
הכל קורה לי שוב
נדוש לי מהכל
נדוש לי מהשיר
נדוש לי מלומר
נדוש נדוש נדוש
ברור שזה נמאס ברור שזה נמאס
זה לא שזה משפיע כי ברור שזה נמאס
כולם יודעים את זה וזה כאילו לא נתפס
ומסביב מתות משפחות -
ברור שזה נמאס
נדוש לי כבר הכל נדוש לי כבר הכל
וכלום לא משתנה וכבר נדוש לי מהכל
החיים בסרט הם טובעים באקמול
הם לא תוכננו בשביל בני אדם -
נדוש לי כבר הכל
**
תנסו אתם להיות תקועים פחות או יותר באותם מטרים מרובעים במשך כמעט שבוע. ועם המינימום של המינימום של אוכל מוצק. ושל אוכל בכלל.
חמישי גיבוש. יאיי.
המשך שבוע טוב ועמוס בהכנות לבגרויות שיהיה לכם...
יהונתן.
***זמן זה כסף פייסבוק***
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
