"אני טס" הוא אומר , או שלא , בעצם תפסתי אותך על שקר

והדמעות שוב צצות במחשבה כאילו שזאת הפעם האחרונה שאני יראה אותו , עזיבה כלשהי.

נראלי שכבר הייתי צריכה להתרגל.. הרי כבר עזבת אותי כלכך הרבה פעמים

ובכל זאת זה מרגיש כמו בגידה ..

"אל תשחקי לי אותה תלית שכולה תכלת" הוא אומר .. " ימים יכולים לעבור בלי שיחה ממך או געגוע , אז פתאום שאני עוזב זה מפריע?" הוא אומר
ואני אומרת " אז לפחות היית מודיע"

ולא שעתיים לפני כמו שעשית

"קחי את האוטו הריי זה כל מה שאת רוצה ממני" .. פה אתה טועה 

ובלי מילים , הלב צועק . כל מה שאני זקוקה לו זה משפחה , הרגשת חום וביטח

זה כלכך קשה לבקש.

 ומצד שני , חודש וחצי של נחת ממך , חבל שזה יצא ככה

אין מילים שיכולים לתאר את כל הכאב שאני עוברת ממך , שום מכה שתשתווה לסבל ..

ואם הייתה לי משאלה הייתי מתלבטת בין שתרגיש את הסבל שהאכלת אותי כל השנים , לבין אבא טוב יותר.