אחמד הסתובב חסר מנוחה בחדרו דפיקה בדלת הקפיצה אותו הוא פתח את הדלת
"כן חמיד דבר אין לי סבלנות"
"קח אדוני במעטפה החומה הזו יש לך את כל הפרטים"
"אין לי זמן דבר"
"טוב קוראים לה לילה"
"לילה?!" לא חשוב נשנה את השם כשהיא תהיה שלי
כן אדוני היא גרה פה בבירות בוילה עם ההורים המאמצים שלה"
"מאמצים למה מאמצים?"
" אני מגיע לזה אדוני, היא נולדה בעזה הורים שלה מתו בהפצצה שהציונים ביצעו על הבית שלהם לפני 14 שנים ומאז היא נודדת בין כל מיני מקומות. בני הזוג אימצו אותה לפני יותר מחודשיים והיא חייה אצלם ונחשבת כבתם"
"מי אלו?"
"הזוג עילו הוא איש עסקים חכם וממולח יש לו הון גדול ואישתו בבית מטפלת בילדה"
" מה עוד תרצה לדעת אדוני?"
"מה הגיל של עלמת החן?"
"15 וחצי אדוני"
"זהו רק חצי שנה פחות ממני היא נראית כל כך שברירית"
"גם אתה נראה מבוגר לגילך אדון"
"מצוין עבודה טובה"
"אין בעיה אדוני אני תמיד לשירותך"
"טוב עכשיו צא מכאן אני רוצה להיות לבד"
"מיד אדון"
"ואהה חמיד בדרך החוצה תקרא למונה פנימה"
"טוב סר"
"תודה ולהתראות "
אחמד ישב מאחורי שולחנו הדפיקה בדלת החזירה אותו לחיים מונה המזכירה היפה שלו נכנסה פנימה פעם בשנייה שהיא הייתה נכנסת הוא היה משטח אותה על שולחנו ומנשק אותה היום הוא הסתפק רק בנשיקה על הלחי לא היה לו חשק למונה בראש שלו הייתה נערה אחרת. מונה התאכזבה מעט אבל הבליגה אחמד פנה והתיישב מאחורי שולחנו
"מונה אני רוצה שתזמיני את המשפחה בכתובת הזו לנשף יום ההולדת שלי "
"כן אבל זה עוד שבוע המכתב לא יגיע"
"אז תשלחי את זה עוד היום עם שליח"
" אבל אדוני הרשימות ליום ההולדת שלך נסגרו לפני 4 חודשים כל השולחנות תפוסים"
טוב אז תגידי שיקימו עוד שולחן בשבילים"
"אבל.."
"בלי אבל שמעת אותי אם לא אני אבקש ממישהוא אחר ואת תמצאי את עצמך ברחוב"
"מיד אדוני וסליחה שחלקתי עליך זה לא מתפקידי"
אחמד הרגיש שאבן יורדת לו מהלב הוא נעל את הדלת ניתק את הטלפון ועצם את העיניים, העיניים הכחולות והשיער השחור שלה הופיעו כנגד עיניו זהו הוא הבין הוא אחמד מאוהב...
*&*
טוק ,טוק ,טוק הדפיקות הטורדניות בדלת לא הפסיקו מי מפריע בשעה כזו כל כך דקה לפני שבת? שרה ניגבה את הידיים הציצה בראי בדקה שהמטפחת מסודרת ואף קצה של שערה לא יוצא או בולט ואז פתחה את הדלת מולה עמדו 2 חיילים ועוד אישה מאופקת ומסוגרת
"שרה?"
"כן"
"אני רוצה שתשבי אני שמרית אני מחיל ההסברה של צה"ל זה אלי והוא קצין חיפוש נעדרים וזו מירי והיא פסיכולוגית צבאית"
שרה התיישבה על הספה "כן אבל מה כל זה קשור אלי?"
"טוב תראי אין דרך קלה לספר את זה הבת שלך" לרגע היא הסתכלה שוב בתיק שלפנייה " רחל הייתה מעורבת לפני כמה שעות בתקרית של ירי וחטיפה"
"שמע ישראל ירו בה?"
"לא" שרה רצתה לפתוח את הפה "אני אתקן את עצמי גברת לוי אנו לא יודעים הבת שלך הייתה בתקרית אבל היא נעלמה אנחנו באנו כדי לקבל מידיך תמונה כדי שנוכל להתחיל בחיפושים"
שרה התייפחה וברגע הזה נכנס שמואל הוא ניסה להבין מה קורה
"מה זה מה אתם עושים פה? מי אתם? ולמה אישתי בוכה?"
"רב שמואל בבקשה תשב יש לנו על מה לדבר"
כל זה היה רחוק כל כך כמעט שנה עברה מהיום הארור הזה ושוב שבת ושוב הדפיקות על הדלת ושוב שרה ניגבה את הידיים ובדקה שאף שערה שוררת לא ברחה מהמקום שבו היא צריכה להיות ושוב שלושה אנשים הפעם הם היו שונים 2 חיילים חדשים ומירי שרה נאנחה
"כן מה יש חדש"
"כן למעשה טוב אין דרך פשוטה להגיד את זה שנה עברה אין אפילו קצה חוט וצה"ל הקציב לנו עוד חודש כדי למצות חקירה ואז ניאלץ לסגור את התיק"
"מה זה לא יכול להיות אין משהוא שאנחנו יכולים לעשות?"
"אממ כן יש משהוא ג'ב לוי אתם תצרכו לשכור חוקר פרטי ותקציב ולהמשיך את זה לבד אני מאד מצטערת, באמת"
*&*
ובזמן כל הדרמה הזו אני הייתי לי בחדר שלי לבשתי את השמלה האפורה שלי וחשבתי עלי הנער היפה הזה וניסיתי לחשוב מתי אני אראה אותו שוב הדפיקה של פטימה על הדלת הקפיצה אותי היא הסתכלה עלי
"לילה השמלה מאד יפה עליך גברתי"
"כן אבל מה זה שווה כשזה שאני רוצה שיראה אותי בה כנראה לא יראה אותי בה לעולם..."
"אז הילדה הקטנה שלי מאוהבת.."
"פטימה בבקשה אל תגלי לאמא מבטיחה לי?"
"מבטיחה גברתי אבל יש נושא אחר שרציתי להודיע לך עליו"
"מהו?"
"היום הגיע מכתב עם שליח עוד שבוע תיערך מסיבה לכבוד יורש העצר של לבנון ואני בטוחה ששם את תראי את הבחור הזה כי אם הוא מביירות אז הוא יהיה שם כל מי שגר פה יהיה שם"
"מצוין מתי הולכים?"
*&*
"אדוני?"
מה המזכירה הטורדנית הזו רוצה שוב?!?
"כן"
"המשפחה שרצית להזמין שלחה אישור להזמנה הם יגיעו"
מצוין הוא חשב לעצמו הכל עובד לפני התוכנית בקרוב היא תהייה שלו!
המשך יבוא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
