פוגיליסטה

שנה טובה!

היום מתחיל צום יום הכיפורים. ובמיוחד לכבודו, אני הולכת לעשות מה שאני עושה בעצם בכל יום אחר.

אולי אצום ביום מן הימים, אבל לא עכשיו. עכשיו יש יותר מדי אוכל לחסל ופחות מדי זמן. אני גם בטוחה שלא יהיה לי קשה להסתגל לצוֹם כשאחליט. אני סתגלנית טובה, אני. כמו חתול – לא משנה איך זורקים אותי, אני תמיד נופלת.

גם אחי לא הולך לצום השנה: בלי אוכל הוא עוד יכול לחיות, וזה מה שהוא בדרך־כלל עושה; אבל בלי מים זה כבר בעיה. (טָןקָ צֶהרוֹ תוֹתלִשׁ!)

הוא בטח יוכיח גם השנה מדוע יש לו מעט מאוד סיכוי לשרוד את הילדים האחרים בבית־ספר. כמו שהוא עשה בשנה שעברה: לפני תחילת הצום, הוא רצה לנסוע על הכביש עם האופניים. השיחה התנהלה כך:

אמא: "לא, תום, רק כשהמכוניות יפסיקו."

תום: "מה?"

אמא: "רק כשהמכוניות יפסיקו."

תום: "מה?"

אבא: "רק כשהמכוניות תפסקנה."

תום: "אה."

אני באמת חוששת לחייו. באמת.

אבא הולך לצום, למרות שאני בטוחה שאצלו זה כמו לומר "עזבו אותי ותנו לי לקרוא ספר בשקט!" רק בצורה יותר מנומסת. ספר אחד בשנה זה לגמרי לא רע, אז שלא יתלונן. חוץ מזה, הוא בטח רוצה בסך־הכל לגמור עוד איזה ספר שיוכל להדביק אחת מחמישים המדבקות שהוא קנה מחברת אקו-ליבריס על הכריכה הפנימית שלו. (מומלץ גם לכולכן להצטרף.) למה הוא לא יכול פשוט לבקש? יש לי המון ספרים עם המון ציורים בשבילו. אמנם יש בכל אחד מהם רק שלושה עמודים וכמעט בלי מילים, אבל הם עדיין מנייר, לא?

אמא בטח תיקח אותנו לסבתא סוזנה וסבואלו. הלוואי שהם יעשו אסאדו בחצר, זה בטח יהיה טעים.

בוודאי שאין טעם לחפש במשך שעות איזה בית־קפה פתוח. כמאמר השיר הידוע, "נסתובבה כל היום עד אשר נמצא מקום לשבת."

לא, היום בטוח שעדיף אצל הסבּים.

גמר חתימה טובה לכולן!