פוגיליסטה

כששמעתי על הפסקת האש האפשרית, טיפוס נוסטלגי שכמוני, ניסיתי להיזכר בתקופה שלפני המלחמה, עוד לפני שיותר מדי קסאמים נחתו אצלנו והחלטנו לקחת את המשפט האלמותי של באגס באני of course you realize this means war וליישמו הלכה למעשה. ניסיתי להיזכר, למשל, בנר השישי של חנוכה, אותו הדלקנו אצל ההורים של אבא ואכלנו מאכלי חנוכה מסורתיים:

זה מה שצריך לעשות אם פוגשים "צר המנבח"

זה היה לפני פחות משלושה שבועות, אבל זה נראה כאילו לפני כמה חודשים, ששיחקנו בסביבונים ושמענו סיפורי חנוכה, כמו האגדה על הספִינג' – יצור ששואל חידות, ומי שלא מצליח לפתור – הוא מחריב לו את בית המקדש.

אני לא יודעת כמה זמן יקח עד שהכל יחזור לקדמותו, עד שנסיים להכין מטבח מצר המנבח. ולמרות שהיה כיף לישון בשבת לפני שבועיים אצל דודה שירי ודוד ירון, ובשבת שעברה אצל ההורים של אבא, אני מקוה לטובת כל הצדדים שזה יגיע במהרה.

אני גם מקוה שהפעם לא רק נביא לבחירות דמוקרטיות (שבפעם שעברה עשו יותר נזק מתועלת) אלא נשכיל להחליף את החינוך לשנאה ואלימות בחינוך לשלום וקבלת הצד האחר.

(ושאותו הדבר ייעשה גם בצד הפלסטיני.)

תוך כדי כתיבת שורות אלו היו כבר שלוש אזעקות, אחת מהן כמעט והעירה אותי מהסיאסטה שלי. (כן, אני יודעת להקליד מתוך שינה. יש למישהי בעיה עם זה?)

התפקיד שלי הוא פשוט לא להפריע בזמן שמרימים אותי על הידיים ויוצאים לחדר המדרגות, אז אני לא ממש מתרגשת.

אחי כנראה לא אופטימי כמוני. "אבא," שמעתי אותו אומר שלשום, "יש לי חדשות טובות וחדשות גרועות."

"מה החדשות הגרועות?" שאל אבא.

"שהם זורקים עלינו פצצות בחורף," ענה תום, "ועכשיו חורף. והחמאסים יודעים שבחורף הולכים לבית־ספר, אז הם זורקים עלינו פצצות עכשיו."

"בסדר," אמר אבא, "ומה החדשות הטובות?"

ותום ענה, "שאני יודע טוב חשבון. הנה: שתיים ועוד שתיים זה ארבע, ארבע ועוד ארבע זה שמונה," וכו'.

אז אם אחי לא רואה פה סיבה לאופטימיות, איך אוּכל אני לסמוך על משא ומתן כלשהו?

שבת שלום ורק שלום לכולן.