פוגיליסטה

הערב, בערך בשעה עשר ועשרים, בא לשכונה בחור חדש:

חוץ מזה שבמפגש בין הרחובות כִּנרת והר הצופים יש מעגל תנועה ולא צומת, המפה די מעודכנת

מקרא:

   הנקודה בה נחת הערב טיל הגראד

     הבית שלנו

(גם הפעם זה נלקח מתוך אתר מפה.)

באותה שעה כבר ישנתי. כשנשמעה האזעקה הכל נעשה באותו אופן כמו בפעמים הקודמות: במהירות אך לא בחיפזון, בפחד אך לא בפאניקה, בשוויון־נפש אך לא בשאננות; כמו בפעמים הקודמות, תוך עשרים שניות היינו בחדר המדרגות, תוך עוד עשר שניות – בכניסה למִקלט. (לנו יש מזל שאנחנו גרים בקומה ראשונה.)

שוב חיכינו יחד עם השכנה שהחזיקה גם היא ילדה על הידיים, שוב שמענו רעש עמום ורחוק, כאילו מישהו מטיח מישהו אחר כנגד קיר בטון. שוב אמרנו, "זהו, נפל. נו, טוב, נחכה עוד כמה שניות."

ואז שמענו שריקה.

אלו היו השריקה הכי מחרידה והרגע הכי ארוך בחיים שלי. ראיתי איך ההורים שלי מסתכלים האחד על השני, ולשניהם עברה אותה מחשבה:  !!!INCOMING

אבא ואני מיד התחלנו לדאוג לאמא, כי היא היתה בכניסה למלקט, ואנחנו היינו כבר בפנים יחד עם תום.

את הפעולות הדרושות בעולם הפיזי ידענו ויישמנו היטב, אבל בעולם הנפשי לא קיבלנו מפיקוד העורף שום הוראות של כוננות ספיגה.

כל זה ארך פחות משנייה. ואז

                                     בּוּם!

כאילו כל התקרה של הלובי מחאה כף עם הרצפה. המבוגרים התחילו לפחוד; מבחינתם, השריקה והפיצוץ היו משהו ששומעים בסרטי אקשן, לא בכניסה לבית. (אני לא פחדתי, כי אם היה בום ואני עוד נושמת, אז זה כבר מאחורינו. אבל לך תסביר את זה למבוגרים.)

הטלפון הראשון שקיבלנו היה מסבא אריה שהודיע לנו שנפל גראד ברח' כנרת באשדוד. תום הסביר לו במשך שעה ארוכה שאנחנו כבר יודעים.

אחר־כך חיכינו עוד קצת, ואז אבא העביר אותי לאמא ורץ החוצה לבדוק מה קרה ואם צריך עזרה. כל רח' כנרת החל מהר הצופים היה מוחשך: לא חשמל, לא פנסי רחוב; אבל הוא המשיך לרוץ, יחד עם עוד סקרנים שגם רצו לתוך החושך. אמא בינתיים העלתה אותנו הביתה וענתה לטלפונים מודאגים. (מסתבר שגם אצל ההורים שלה נגדע החשמל.)

כשאבא חזר הוא אמר שהטיל נחת באמצע הצומת ונתקע בכביש, כמעט ממש על קו ההפרדה בין הנתיבים, ועד כמה שהוא יודע לא היו נפגעים. הוא לקח מצלמה וחזר למקום האירוע, שם כבר היתה משטרה ובטחון עירוני ולא נתנו להתקרב יותר מדי, אז זו התמונה הכי טובה שהוא יכול היה לצלם:

המזל הגדול הוא שלפי הכיוון שבו נתקע הטיל בכביש (כפי שהוא נראה בתמונה) הוא כנראה עבר בדיוק בין שני בניינים ולא פגע באף אחד מהם. היה מספיק משב רוח סורר אחד בנקודת השיגור כדי להסיט את הטיל בחלקיק המעלה ולסיים את האירוע באסון כבד.

אני מצטערת שלקח לי כל־כך הרבה זמן להעלות את הפוסט, פשוט הייתי עירנית מדי ולא רציתי ללכת לישון, ואז הייתי צריכה לחכות עד שההורים שלי ירדמו כדי להתגנב למחשב, להעביר את התמונה ולהעלות אותה לכאן.

ורק עכשיו אני קולטת את האירוניה שיוצר שלט הפרסומת של סטודיו C ברקע.

אכן, הפסקת האש נראית קרובה ומבטיחה מתמיד.