פוגיליסטה

מעשה שהיה כך היה: לפני שנה וארבעה חודשים קנינו מיני־בר מים למטבח.

לפני שבועיים שמתי לב לכך שהזרימה נעשית חלשה מאוד, ושגם נוצרת שלולית קטנה על השיש מתחת למיני־בר.

התקשרתי לחברה והם שלחו טכנאי שגילה שיש צינורית גומי עם חור שנראה תוצאה של כִרסום. הוא פתח את המכשיר וראה בפנים מושבה של ג'וקים.

מיד הוא אמר לאמא שלי להרוג אותם (כי הוא פוחד מהם) ואז הוא ריסס עם חומר הדברה בתוך המיני־בר, סגר הכל והלך.

אבא התקשר לחברה וסיפר להם מה קרה. הם אמרו שלא ישלחו לנו מכשיר חדש כי אין להם אחריות על מזיקים, אבל הם מוכנים "לבוא לקראתנו" ולשלוח לנו מכלול (כלומר, החלק הפנימי בלבד) מחודש (כלומר, כזה שהיה אצל לקוח והוחזר תוך שבועיים) ולהתקין אותו אצלנו.

תמורת 800 ש"ח.

בהתחלה ההורים נטו להסכים, אבל אז אמרתי להם שזה לא הגיוני שהם יאלצו לשלם כל־כך הרבה על מכשיר שעדיין בתקופת האחריות. אז אבא התקשר וביקש להוריד את התשלום ל-400 ש"ח. אמרו לו שזה בלתי־אפשרי, וזו ההצעה הנמוכה ביותר של החברה, כי מכלול עולה 1,300 ש"ח.

התקשרות הלוך־חזור עם נציג פניות הציבור של החברה לא הצליחו להפיק הצעה טובה יותר. אבא ניסה לטעון שלא מוזכרת המילה "מזיקים" בכתב האחריות, אבל הם אמרו שזה נחשב נזק חיצוני, כי הג'וקים ודאי זחלו מהבית שלנו לתוך המכשיר. אבא טען שלפני שקנינו את המכשיר לא היה ג'וק אחד בבית, אבל הם אמרו שאצלם במחסן זה סגור הרמטית, והג'וקים ודאי נכנסו דרך פתחי האוורור. העובדה שכמעט לכל מכשיר חשמלי ביתי יש פתחי אוורור ודווקא במכשיר שלהם יש ג'וקים לא שכנעה אותם. אפילו איומים לתבוע אותם או לפנות לתכניות תחקירים או לנציג תלונות הציבור לא עזרו; זה היה די ברור ששום טיעון הגיוני לא יזיז אותם מילימטר מהמחיר שהם קבעו.

אבא אמר לי שיש סיבה טובה לכך שהם לא פוחדים מתכניות תחקירים: הם יוכלו להכין את עצמם טוב טוב לתכנית כזו, ודמגוגיה יכולה אפילו להוציא אותנו כשקרנים תאווי־בצע ואותם כחברה מעולה. הוא מאמין במשפט "אין דבר כזה פרסום רע" וטען שבגלל זה תכנית תחקירים תהיה counterproductive.

הוא אדם רגוע בדרך־כלל, אבל חמדנות של חברה כלפי לקוח שכבר שילם יכולה להביא לו את הג'ננה. (חשבתי בהתחלה אפילו לכתוב "אבא שלי מטורף" ככותרת לפוסט.) למרות שרוב הג'וקים זחלו מהמכשיר ומתו בחוץ מחומר ההדברה, עדיין נשארו כמה מתים בִפנים. אז הוא אמר לאמא שתצלם בוידאו איך הוא פותח את המכשיר ומראה את גוויות הג'וקים שבִפנים:

יש צילום של עוד חבריקוֹ כזה, וגם של ביצים קטנות שפזורות שם

בבוקר יום שני האחרון נכנסו אבא ואמא למכונית עם מיני-DVD וקטע הוידאו צרוב על דיסק. הם לא נסעו למחלקת התלונות של החברה; הם נסעו לדוכן המכירות שלה בקניון הזהב.

תחילה הם הציגו את קטע הוידאו למוכרות שם (שלא רצו לראות אותו עד הסוף מרוב שהוא מגעיל) אבל, כצפוי, זה לא עזר: הן רק הציעו לנו לפנות לנציג פניות הציבור של החברה, כי "הם בטוח יפתרו לנו את הבעיה." טוב, בקטע הוידאו הזה כבר היינו.

ואז אבא התחיל להראות את קטע הוידאו לאנשים שהתקרבו לדוכן, לא לפני שהוא התקשר לחברה (בעצתה החכמה של אמא) ואמר שהוא נמצא כרגע ליד דוכן המכירות שלהם, וכרגע הבחירה היא בידם: לעמוד באחריות שלהם ולוותר על המחיר הבלתי־הגיוני, או להפסיד כמה וכמה לקוחות פוטנציאליים, כאשר כל לקוח שווה יותר מ-3,000 ש"ח, שלידם 800 ש"ח זה די זניח. אמרו שיחזרו אליו.

בינתיים ההצגה התחילה. המוכרות שם אמרו שזה באמת לא מועיל, לא לאבא שלי ולא להן, שהוא סתם עושה מעצמו צחוק, ואפילו ש"כדאי לך ללכת מפה ומהר, עצה שלי, לפני שתסתבך." לקוחה אחת אפילו התחילה להתווכח עם אבא שלי, שהמכשיר שלה אף־פעם לא עשה לה בעיות. (היא היתה שם עם עוד חברות שלה; אולי היא פשוט הביאה אותן לשם כדי שגם הן יקנו את המכשיר שיש לה, ולראות את קטע הוידאו הזה היה עבורה פאדיחה.)

המוֹכרות אפילו הזמינו את אנשי הבטחון של הקניון שניסו להגיד לאבא להפסיק, שאסור לו לעשות מה שהוא עושה, שהוא צריך לצאת עכשיו מהקניון. אבא הסביר להם בנימוס שהם לא יכולים להוציא אותו רק כי הוא עומד וצופה בקטע וידאו. מאבטח אחד אפילו אמר לאבא שהוא מפרסם את המוצר של החברה (!!!) ושאסור לו, אבל אבא התעקש להישאר, כי להם מותר להוציא רק מי שהוא סכנה בטחונית, ופה לא היתה שום סכנה בטחונית.

כשאמא הוציאה מצלמה והתחילה לצלם את איך שמתייחסים למי שיש לו בעיות עם המכשיר, המאבטחים אמרו לה שאסור לצלם בקניון כי זה כבר עניין בטחוני. (זה לא נכון, דרך־אגב, אבל בכל־זאת הם הפסיקו לצלם.)

אמנם זה לא הלך חלק כמתוכנן, אבל עד מהרה התקשרו לאבא חזרה מהחברה וביקשו שהוא יעזוב את המקום שיש דרכים יותר טובות "לדבר" איתם, אבל הוא אמר באופן נחרץ שהשופט האמיתי זה לא הוא ולא הם ולא נציג כלשהו ולא תכנית כלשהי, אלא האנשים בדוכן שיראו את קטע הוידאו ויחליטו אם להפוך ללקוחות או לא; הוא אמר שהוא לא עוזב ושהיום לא יהיו להם בכלל לקוחות עד שהם מתאמים איתו מתי יבוא טכנאי ויתקין להם מכשיר חלופי, כאשר המכשיר, ההובלה וההתקנה, כולם על חשבון החברה.

אמרו לו שמיד מטפלים בזה, ובבקשה שיתן להם עד 12 בצהריים לסדר הכל, ובינתיים שיעזוב. הוא אמר שיש להם שעה בדיוק.

תוך שלוש דקות ורבע התקשרו אליו חזרה כדי לתאם טכנאי.

אז עכשיו יש לנו מכשיר חלופי, אמנם מחודש, אבל לפחות לא שילמנו. (וכיון שאנחנו כן אנשים הגונים, החלטתי לא לפרסם, כפי שכבר שׂמתן לב, את שם החברה בגוף הפוסט.)

וזה הלקח, קוראותיי היקרות: האיבר ששומע הגיון הוא לא האוזניים, אלא קנה הנשימה. כדי לשכנע מישהו שיתן לכן מה שמגיע לכן כשהוא לא מוכן לתת, אתן לא צריכות לפנות להגיון, כי זה לא יעניין אותו. אתן צריכות לסתום לו את קנה הנשימה. וקנה הנשימה של חברות כאלו הוא לא מחלקת תלונות הציבור, כי שם מי ששומע אתכן זה רק אתן ונציג הפניות, שהגדרת תפקידו היא להדוף כמה שניתן, "לבוא לקראתכן" ולתת לכן כמה שפחות.

מוכנות להילחם על מה שמגיע לכן? לכו לדוכן המכירות, ואל תבזבזו את זמנכן על המוכר. דברו ישר עם מי שאמור לתת לו כרטיס אשראי; דברו ישר עם הלקוחות הפוטנציאליים, כשאתן מוודאות שהחברה יודעת על כך שהיא מפסידה כסף כל עוד היא מתעקשת.

זה קנה הנשימה של חברה מסחרית. רק שם נמצא הכח ללקוח.

נ.ב.: יותר משבועיים חלפו מאז קיבלנו את המכשיר החלופי, ועדיין לא ראינו ג'וק.