פוגיליסטה

אתמול חגגנו את ליל הסדר, בפעם הראשונה אצל בני־הדודים שלי. הבית נערך בקפידה וממש הקרין את המילה "סדר":

צילום של דוד ירון מצלם

ראו שכולם עמלו קשה על ההכנות. (חוץ מאבא שלי; הוא לא הכי חרוץ בעולם. בואו נאמר שהוא היה לוקח מקום ראשון בשעשועון American Idle.)

אבל את דוד גפן, למשל, היה קשה להוציא מהמטבח:

קנו ביצים, קנו

היה המון אוכל טעים, אפילו יותר מדי. אמא הכינה כרובית בתנור, ודודה שירי הכינה עוף בפירות יבשים, וגם סבתא רבקה הכינה כדורי חרוסת, כזו שנטחנה ביד ונעשתה באהבה, לא כמו אלה בסופּר, שנעשו בבית חרוסת.

והפעם היו גם ביצים אדומות:

שבעצם היו סגולות:

אבא, עכשיו זה רק "ורחץ", למה אתה אוכל?

היה נפלא.

אבל מה שבאמת רציתי לספר זה ששלשום היתה הפעם הראשונה בחיי שעשיתי פיפי בשירותים, בלי חיתול!

והיום עשיתי שוב, שלוש פעמים, ואפילו קקי פעם אחת, בלי חיתול! והכל בשירותים! כן כן, אין לי כלום בשרוול, אין תחתית כפולה, רבותיי.

ולכן, עם ההשתחררות הזו מהשעבוד לחיתול, בשבילי זה באמת חג החירות.

שלא תחשובנה שזה הולך חלק. הו, לא. עדיין קורות… תאונות. ודי מביכות, כי הן קורות ברגעים הכי לא־מתאימים. אבל אני יודעת שזה חלק מהחבילה של יציאה מעבדות לחירות. (אני עדיין לא התרגלתי לגמרי, ולפעמים אני פורצת בבכי כשיוצא לי פיפי באסלה: אני נבהלת כי עשיתי פיפי בלי שיהיה עלי חיתול. אבל אני עובדת על זה.)

אז אני מזכירה לכולכן שהשחרור מבהיל ובא לפעמים כמו טראומה, אבל הוא חלק חשוב בהתפתחות. אני מאחלת לכולכן לצעוד קדימה, להתיר את כבלי החיתולים (האמיתיים או המטאפוריים) גם אם זה מפחיד תחילה, גם אם שוכחים להגיד "אבא, פיפי!" כמה פעמים, ולהיות בנות־חורין.

פסח שמח לכל העולם!

ונתראה באתר מתכונים_לליל_הסדר נקודה קוֹמפּוֹט