פוגיליסטה

ב־2 באפריל נסענו כולנו לנופש בצפון. הפעם בחרנו באכסניה פשוטה בתל־חי, כי רצינו לבלות כמה שיותר זמן בטיולים ולא בשהייה בתוך מלון כלשהו. ולכן, מן הסתם, לא יצאנו לשום מקום אחר באותו יום. (אם לא מחשיבים את חדר האוכל.) הלכנו לישון על המיטות שבאמת לא היו מפוארות, אבל ממילא לא ציפינו ליותר מדי כי, כמו שאומרים, כגודל הציפיות כך גודל הכריות.

למחרת בבוקר (אכלנו ארוחת בוקר בחדר האוכל ואז) התארגנּו ונסענו לבקר באגמון חוּלה. טיילנו שם בעצלנית חשמלית:

תום ואני, משקפת ומגדיר

שם ראינו כל מיני סוגים של ציפורים:

חסידות ריחפו מעל

ראינו לבניות וראינו סיקסקים:

אבא אומר שקוראים להם כך כי אמא מצביעה ואומרת "תראו!" ובינתיים האוטו עושה סיקסק, ימינה שמאלה

וראינו אפילו נוּטרִיה או שתיים:

אבא אומר שקוראים לה כך כי הפרווה שלה היא שילוב של נודל ואִטריה

משם, כדי לפצות על חוסר המעש של אתמול, המשכנו אל צוק מנרה. אבא ותום ואבא נסעו במגלשה מהירה שנבנתה על הצוק, ואז עלינו כולנו ברכּבל אל קיבוץ מנרה, שם שיחקנו במתקנים מתנפחים וגם נסענו בסיור מודרך שהגיע עד גבול לבנון:

מבנה של האו"ם בשטח המפורז, עם דגל האו"ם ודגל נפּאל

לי היה רעיון מהפכני, להקים שם על הצוק מִתקן של בּאנג'י לגיל הזהב ולקרוא לו "השליכני לעת זִקנה". אבל אבא התנגד, אז פשוט ירדנו חזרה ברכּבל, שזה תמיד כיף:

ברקע: עמק פארמוויל

היום הזה (אחרי ארוחת ערב בחדר האוכל) התיש אותי לגמרי:

מעניין מה אפשר להוסיף לתמונה הזו עם קצת עזרה מידידי הטוב פוטושופּ

למחרת היום (אכלנו ארוחת בוקר בחדר האוכל ואז) הדרמנו עד כפר ברוּך, רק כי אני רציתי ללטף אפרוחים של ברווזים:

או "בּז'בּז'ים" כפי שאני קוראת להם

היו שם גם ברווזים מאוד יפים:

נראה כמו ציפור ססגונית, אבל זה בעצם בּ'זבּ'ז

נכנסנו למדגרה, שם הספקתי לנופף לשלום לאפרוח חדש שבקע מהביצה בדיוק באותו רגע:

או שהוא עובד קבוע שם וכל יום שופכים עליו חלמון ודוחפים אותו חזרה לביצה

וכמובן, פינת הליטוף – תום ניסה לגרום לאפרוח לגדול יותר מהר על־ידי לחיצה על כפתור טוּרבוֹ:

אולי החולצה הבהירה שכנעה אותו שגם תום אפרוח

אני אוהבת אפרוחים כל־כך כל־כך:

כמו רותי שהחזיקה את הבלון הכחול שלה ב"מעשה בחמישה בלונים"

אחרי זה לא נשאר זמן לשום דבר אחר, כי זה היה רחוק מאוד מתל־חי. אז פשוט חזרנו לאכסניה, ושוב יצא לי להשתמש בשירותים. זה הרגע להזכיר ספר שעזר לי רבות בבטחון העצמי שהייתי צריכה לרכוש כדי להיגמל מחיתולים. מומלץ לכל מי שצריכה גם היא.

בכל אופן (אכלנו ארוחת ערב בחדר האוכל ואז) הלכנו לישון.

בבוקר היום האחרון שלנו בטיול (אכלנו ארוחת בוקר בחדר האוכל ואז) נסענו לעיר הצפונית ביותר בארץ ונכנסנו למרכז קנדה. שם תום התעקש שנשחק כולנו באולינג:

אחי מגלגל כמו בּיג ליבּובסקי

ואחר־כך אמא לקחה אותי למשחקִיה בזמן שאבא ותום הלכו להחליק על הקרח:

אפיזודה שהם ירצו לשכוח כמה שיותר מהר

אחר כך נסענו הביתה, אבל בדרך עצרנו בחוות ורד הגליל לארוחת צהריים. לפני זה הספקנו עוד לרכב – תום על סוס:

הוא לא מחזיק כרטיס ביקור; זה שלט שעומד ברקע

ואני על פוני:

אבא, תפסיק להחזיק אותי כאילו אני בובה מדברת

ובסוף גם ליטפנו אותם – תום את הסוס:

הלו, סוס, להתעורר!

ואני את הפוני:

אבל לא את הפוני של הפוני

ואז נסענו הביתה. הנסיעה היתה ארוכה, ותום ואני נרדמנו כבר בדרך, מה שהזכיר לי את אותו יום שבת בערב שלא אשכח לעולם, 13 בדצמבר 2008, במכונית בדרך חזרה ממיתר, כאשר תום, אז דרדק בן 6 בלבד, אמר: "אבא, שים מתי כספי. יש לי יום ארוך מחר."