פוגיליסטה

אני חייבת לספר לכן מה קרה אמש. טיילנו לנו ליד התחנה המרכזית באשדוד, פגשנו את דוד גיא וסבואלו בין המון אנשים, ופתאום, הבהובים ופיצוצים בשמיים!

דוֹד גיא החזיק את תום חזק חזק, אני רכבתי על אבא בחולצה הסטלנית שלו מתוצרת חולצות מפגרות וכולנו נשאנו עינינו אל על:

וראינו אורות צבעוניים:

וגם כאלה שכאילו מוחאים כפיים:

ועוד כל מיני. האוזניים של אחי נדלקו קצת מרוב בהלה:

ואמא הרכיבה משקפיים מיוחדים נגד עין הרע:

אבל אני לא דאגתי, כי כבר הייתי מוכנה בחליפת הג'דיי עם חרב לייזר שלופה, לכל צרה שלא תבוא:

אמא אמרה לי אחר־כך שזה ככה כל שנה.

מה שהיה שונה הפעם זה שאחרי שחזרנו הביתה ראינו (או יותר נכון הרחנו) שהיינו צריכים לשים לב היכן רגלינו דורכות. אבא גם הסכים, בעודו מגרד את הסוליה שלו, ששוטרים רכובים על סוסים באמת לא צריכים ללכת על הכביש, אבל שהשנה, באופן מיוחד, הוא לא ראה אנשים רצים לכבות אף שיח בגבעה ממנה ירו את הזיקוקין; כי בשנים עברו זה באמת היה עבודה ערבית.