פוגיליסטה

שבת שלום לכולן.

זה היה ביום שני האחרון של חודש מאי. (רציתי לכתוב את זה פה קודם, אבל, טוב, כבר קראתן את הסיפור.)

נסענו לקניות ביוחננוף אשדוד במכונית של אבא. (המכונית של אמא נשארה אצל סבתא.)

בלי קשר לסיפור, שמתי לב לכך שנתנו שם יצירתי למאפיה בתוך הסופר, אז צילמתי מהעגלה כשאף אחד לא ראה:

<דינג דונג> "לקוחות יקרים, שימו לב: חדש במאפיה, לחם הקודש מחיטה מלאה"

ועכשיו חזרה לסיפור: בדרך הביתה הוחלט שאמא תיסע לבד במכונית שלה ואבא יחזיר את תום ואותי הביתה יחד עם הקניות. אני מיד הבנתי את הבעייתיות: כשהם חוזרים מהסופר, אבאמא בדרך־כלל משתמשים בעגלה שלי כעגלת קניות.

"אבל אני לא אוּכל להעלות גם את הקניות וגם את מאי בעגלה שלה," אמר אבא, ואז פנה לתום (נער צעיר וחזק שיכול אולי לשאת אותי במעלית עד הבית) ואמר, "תום, אתה תצטרך לקחת את מאי הביתה."

"אני לא יכול," ענה תום, ואחרי מחשבה קצרה הוסיף, "אני אפילו לא מגיע לגז."

אח שלי מצחיק אותי.