פוגיליסטה

שוב שביתה!

מסכן אחי, בדיוק כשהוא מתחיל כיתה א'. מצב מערכת החינוך באמת עגום, ואם זכרוני לא מטעני, זה היה כך עוד מלפני שנולדתי. בשנה שעברה השביתה התארכה והתארכה, ואם זה יהיה כך גם השנה…

תום המסכן, הוא כל־כך מצפה להיות תלמיד בבית־ספר.

כבר שמענו על המצב המבזה של ציונים בארץ, ואני חושבת שיש לי תיאוריה בקשר לזה:

כמובן שכולנו יודעות שהכל מתחיל מהחינוך בבית. ובכן, אני עדה לכך עם אחי: אבא שלי בדרך־כלל נותן לו לנצח כשהם משחקים במשהו. אבל אם אבא עייף ואין לו סבלנות, הוא מנצח את אחי כדי לסיים את המשחק מהר, ופוטר את הדמעות של תום במשהו מטופש כמו, "ככה זה משחק, תום – לפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים; חוץ מזה לא משנה מי ניצח – העיקר שנהנים מהמשחק" (אמירה לגמרי לא רלוונטית כי אחי נהנה בעיקר כשהוא מנצח) ושולח אותו לאמא להמשך טיפול.

בכל אופן, כיון שכל־כך ברורה העייפות של אבא במצבים כאלה, מה כבר יכול תום ללמוד? רק את הלקח הבא: "כשאתה עייף, הסיכוי שלך לנצח גדל."

ועכשיו אמורנה לי – אם ככה מתנהגים רוב האבות בארץ, פלא שתלמידים הולכים עייפים ולא־מרוכזים לבחינות?

האמת, השנה אני יכולה להבין את הקיצוץ בחינוך, כי שמעתי שהוא הוטה לטובת גיוס משמרות הבטיחות המקצועיות ביותר:

!You shall not pass

בכל אופן, לכשתִפתח שנת הלימודים סוף־סוף, אני מציגה בפניכן (בתור שירות לציבור) מחולל מאמרים פילוסופיים לאלו מכן שלומדות את המקצוע, צריכות להגיש עבודה ורוצות לחסוך זמן.

זה דף מדהים: כל פעם שאתן נכנסות למחולל הזה מובטח לכן מאמר שונה שנוצר באותו הרגע במיוחד בשבילכן, כולל הכותרת, כותרת־המשנה, המחבר/ים והתוכן, כתוב בצורה מקצועית וצריך באמת לקרוא אותו כדי להבין שמדובר בשטות שמורכבת ממילים אקראיות. לדעתי גם אין עם זה בעיה אתית; כדברי הפתגם, "סוף גנב במחשבה תחילה".

בהצלחה!