זה לא מרגיש שזה היה לפני 3 שנים.

לפעמים יש לי הבזקים מאותו טיול עד היום כאילו סתם כך מישהו רוצה שאזכר בזה.

אותו אחד עוד לא הפנים שנמאס לי לראות את אותם הבזקים ופלאשבקים ממשהו שבכלל שייך לעבר.

אולי זו ההדחקה האגרסיבית שלי להשאיר את זה שם, בעבר. ועכשיו, כשאני חושבת על זה אני בכלל לא מבינה למה אני מייחסת לזה כ"כ הרבה חשיבות ואיך נתתי לזה להשפיע עליי ברמה כזו.

ביום האחרון ישבנו שם הבנות ולא הבנו איך רק עכשיו כל הנוסטלגיות מהשנה שחלפה מהדהדות בנו.

שני מפגשים בשבוע, כל מפגש כשעתיים, לפעמים אפילו יותר. באחד מתוך שני המפגשים היה מִפקד שלעיתים הברזנו ממנו והעדפנו לבוא רק אחריו. כל פעם תירוץ אחר שהמדריכה לא תחשוד.

היה כ"כ כיף אז, באותה תקופה. לפעמים הלכנו למפגשים בשרב ולפעמים בגשם מרוב שנהנו. לעומת זאת, לפעמים השתמשנו בזה בתור תירוץ לא לבוא לשם.

אבל באותו יום לא זכרנו את כל זה, חשבנו על העתיד. כמו שעושים המבוגרים, חושבים על העתיד, על הטווח הארוך. מבזבזים כ"כ הרבה מחשבה במה יהיה ובמה יקרה במקום לשאול את עצמם אם ההווה בסדר.

אני לא אשכח את אותו המעגל שהיה מורכב מהקבוצה שלנו, 'בננז'. התחלנו לדבר מה יהיה עכשיו ומה יהיה הלאה וידענו שבשנה הבאה שום מדריכה לא תהיה יותר טובה מהמדריכה ההיא.

אני מניחה שחשבנו ככה כי היא לא כ"כ שימשה כמדריכה, היא יותר שימשה כחברה שלנו.

אבל באותו רגע לא חשבנו על זה, רק היינו עסוקות בלהיות עצובות וחלק אף בכו. לאט לאט כולן התחילו לבכות. גם אני כמו כולן הייתי עצובה אבל לבכות לא בכיתי. לא הצלחתי. אז עשיתי עצמי בוכה וזה אפילו היה אמין. הרגשתי עוד יותר רע עם עצמי על כך שאני לא מרגישה מספיק רע כי לולא הייתי מרגישה מספיק רע כמותן הייתי בוכה גם כן.

לבסוף, אחרי ש"בכינו" כולנו ניסיתי להפסיק לבכות ולא הצלחתי. מרוב כל האילוצים שלי לבכות הבכי המזוייף נהפך לאמיתי.

מיכבננה.