ככ הזכיר לי אותו. אומנם בחיים לא פגשתי אותו, בחיים לא דיברתי איתו ובחיים לא הייתי איתו אפילו לשנייה.
אבל למרות זאת, זה ככ מרגיש כאילו זה כן. כאילו רק הרגע זה קרה ולא לפני כמעט 14 שנה.
ואיך שסיימתי לקרוא את זה פשוט התחלתי לבכות. ישבתי, חשבתי ובכיתי. חזק יותר מאיי פעם. חשבתי אם הוא באמת למעלה, מסתכל עלי. ועל אמא שלי וסבתא שלי.
רק מכל הסיפורים עליו כבר יכולתי להבין לבד כמה שהוא מדהים. ואני לא רוצה להגיד היה כי יותר נוח לי להגיד שהוא עדיין מדהים, שהוא עדיין פה.
אין גבול להערכה שלי כלפיך. על כל המעשים שעשית.. הם כה רבים. ברגעים האלו אני רק רוצה שתחזור לפה, אפילו רק לחמש דק' שאני אוכל לראות אותך, לחבק אותך ובסוף? להפרד.
אני אוהבת אותך. ♥
חיבוק. זה כל מה שאני צריכה עכשיו.
מיכלשנוראנהנתהבמסיבהשלענבל. המוןהמוןמזלט. (:
עריכה:
ואת. אמן תרגישי בבוא הזמן את מה שאני מרגישה, נראה מה אז תגידי.
תפסיקי לבוא אליי בטענות ולהגיד שאני שקרנית בזמן שכולך מכוסה בשקרים. ובגועל.
אני זוכרת איך פעם היו לנו גם כמה תקופות טובות, תקופות בהן אפילו נהניתי לדבר ולהיות איתך. הרגשתי שאת חברה.
הרגשתי שאני יכולה לספר לך הכל ופשוט תהיי שם ותקשיבי. ואת יודעת מה? אני לא יכולה לשקר. באותו רגע זה אכן מה שעשית.
אבל אח"כ כשרבנו? את ידעת להשתמש בכל זה נגדי. אבל השלמנו הרי. ואז שוב, עוד ריב. עוד פגיעה. משלימות.
וככה זה חזר חלילה כ"כ הרבה פעמים. כמו מטומטמת לא הפסקתי לסמוך עלייך ולהאמין לשטויות שיצאו לך מהפה.
פשוט.. פשוט תפסיקי להתייחס אליי באופן בו את מתייחסת כי אח"כ את מתפלאת למה זה חוזר אלייך בחזרה.
תהיי ביקורתית כלפיי עצמך ואז תבואי ותגידי מה שיש לך להגיד לשאר העולם כי אולי הבעיה מתחילה בך.
אני שונאת אותך יותר מכל אחד אחר והרבה יותר מאיי-פעם. כ"כ שונאת אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מיכבננה.