אופיטמיות.
זאת מילת המפתח. או שמא זאת התעלמות, או הדחקה?
אני אופטמית. לחשוב חיובי רוני, יהיה טוב. היום היה רע, מחר יהיה שונה.
בעיה שאני אומרת את זה כל יום, ולא כל יום הוא באמת שונה.
אני יכולה לדמיין הכל בורוד, זאת לא בעיה בשביל בן אדם כמוני.. השאלה האם זה נותן לי משהו.
הכל קורה לטובה, בסופו של דבר. כל החיים זה שרשרת נגררת. מה שאתה עושה היום, יכול להשפיע עליך בעוד שנה. אז צריך לחשב מהלכים? לתכנן מה יקרה בעתיד? או לחיות את הרגע ולשאת בתוצאות לטוב ולרע?
ספונטניות זה כיף, אני ממש אוהבת את זה. אם הייתי צריכה להגדיר אותנו, הייתי מגדירה אותנו בתור זוג ספונטני ממש... "ממש בא לי ים" "רוצה ללכת?" "כן, בואי נלך." זה ללא ספק היה אחד הדברים הכי כיפים שעשיתי. זה כל כך קטן, אבל כל כך משמעותי אם חושבים על זה בצורה מסויימת.
אתה גורם לי לחשוב. לחשוב על החיים. מי אני בכלל, מה אני אוהבת, מי האנשים שאני נהנת להיות איתם, מה המגרעות שלי, ומה התכונות הטובות. ואני מודה לך על זה, זה דברים חשובים שמלמדים אותי הרבה.
אני אוהבת אותך כל כך, מזל שאתה פה.
עכשיו, עד כמה שאני נהנת מזה, נראה לי שעכשיו אני צריכה להתחיל לחשוב מה לעשות ולא פשוט לזרום כמו שאני רגילה. אני צריכה להשתמש ב"מפתח" התמודדות שונה. אמרת לי שהמפתח החזק שלי הוא האופטימיות, עכשיו, בפעם הראשונה, אני שמה את המפתח הזה בצד, אומנם לא לגמרי בצד, אבל מפתח האופטימיות כרגע לא יהיה המפתח המוביל, עכשיו המפתח שיוביל אותי יהיה מפתח שבעזרתו אני אתמודד עם הדברים בפנים ולא אפחד מהם, הוא יתן לי אומץ להתמודד, כרגע אני לא יודעת מה שם המפתח, אבל אני עוד אדע בהמשך.
זאת הולכת להיות אחת הפעמים הראשונות שאני הולכת לשים את עצמי במרכז ולא מישהו אחר. אני חייבת להגיד שזה ממש קשה, זה שונה לגמרי ממה שאני רגילה אליו. עכשיו אני באמת עסוקה בעצמי ובאיך לעשות לי טוב ואיך אני אהיה מאושרת ואיך אני אהיה מסוגלת להמשיך לחיות כמו שמגיע לי ולא כמו עכשיו.
במידה מסויימת זה קרב על החיים שלי ועל הזכויות שלי, כי ככה אי אפשר להמשיך לחיות.
אבל נגד מי הקרב הזה? נגדה? נגד המצב? נגד מה שתוקף אותה?
הגיע הזמן לטעון את עצמי ולחדש כוחות.
תקופה של שינויים בפתח.
אז אני פה, לטוב ולרע. מה שבטוח, עכשיו? אני לא מרימה ידים. אני הולכת עד הסוף.
אז.... בהצלחה לי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
