תפסתי ממך המון, חשבתי שאתה לא מהעולם הזה. היית מושלם. אכזבת...
בחיים לא היה מישהו שדאג לי והחמיא לי כמוך.
שהייתי עצובה, נהפכת גם עצוב, לא הפסקת לנסות לעודד ולהצחיק.
שההיתי מאושרת, היית מאושר עד השמים, לא הפסקת להגיד שהחיוך שלי מקסים ושהוא צריך להישאר לי על הפנים.
בן אדם מתחשב, עוזר, תורם, אבל שקט... שקט עם עוצמות פנימיות מדהימות.
החוכמה שלך הדהימה אותי כל פעם מחדש, איך כל פעם ידעת בדיוק מה לעשות.
כמו נסיך על הסוס הלבן אתה היית, אצילי שכזה...
אבל פתאום ככה להעלם? לנתק קשר מבלי לומר מילה?
חשבתי שאתה ידיד שלי, חשבתי שאכפת לך ממני, כנראה שלא...
אני באמת שלא מבינה אותך.
אתה יקר לי.
אחרי שבועיים שההינו צמודים אחד לשני למדתי להכיר אותך, והבנתי שאתה בן אדם מקסים, נראה לי שהבנתי לא נכון...
לפחות תגיד משהו, אני מתחננת.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
מצב רע, אין ממה לחיות.
אני מגישה רע. רע לי. נמאס לי להתבכיין אבל זה מה שקורה.
הכוונה היתה טובה, הטעם בפה רע.... טעם של רחמים.
לא טוב לי שם. אני רוצה את ט'7 בחזרה. אני רוצה את האחים שלי- המש"בים שהיו איתי, אני נמסה כבר מגעגועים.
אני לא יכולה להיות אמיתית, אני שמה על עצמי מסכה כל בוקר מחדש.
הם מקטינים אותי, הם לא נותנים לי להיפתח.
זאת לא הרוני שכולם מכירים, הרוני שכולם מכירים היא משפיעה, היא תורמת, היא כל הזמן צוחקת.
הרוני שכולם מיכירים זאת לא אני.
משהו עובר עלי, משהו לא טוב.
קשה לי ואני לא יודעת להתמודד.
אני צריכה חיבוק, לא סתם חיבוק, אני צריכה חיבוק של מישהו שאוהב אותי באמת, חיבוק ארוך כזה, עם מלא אהבה בתוכו,
אבל לא חיבוק של אמא. משהו אחר...
אני מרגישה שאני עומדת, במקום ריק, ואני לא מבינה איפה אני, ואני לבד, ולא טוב לי. קשה לי.
נשרוד את זה אה? אני מקווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
