בלוג לפרסום היצירות שלי |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2008
אדיש.
שברתי לה את הצלעות,רק שלא תמות לי חשבתי לעצמי,אני לא צריך את הבלאגן הזה.
מכסה את שפתיה במגע שפתיי,מנסה להפיח בה את רוח החיים שאבדה לה.
שוב,במכניות אני מניח את ידיי על החזה שלה,היא מחסירה פעימה ואני חוזר למלאכתי.
עינייה סגורות היא מעקמת את שפתיה ונאנחת בכאב,בחוסר אונים מוחלט.
אני מביט מלמעלה אחראי לגורלה כאדון המושך בחוטים.
לבסוף בבית החולים,ממלא טפסים,היא מרוסקת כולה.
אך אני מרשה לעצמי לחייך היא יצאה מזה בזול הפעם,רק שלושה מהם שבורות.
אמרו לי שהאדישות שלי למציאות מדהימה,אני רגיל לראות אנשים סובלים.
לפעמים התודעה מחלחלת בי,זורעת בי ספק ואשם.
אך האדישות מגנה עליי,ברגע שיהיה אכפת לא אוכל להתמודד.
המראות הקשים אינם מרתיעים אותי,לא מתרגש מהכאב של אחרים.
אני חוזר אל ביתי ומוריד את המדים,אחרי עוד יום מעייף של הצלת חיים.
שמור
&nbsp;&nbsp;&nbsp;
בטל
| |
פסים
אמרו לי שירדתי מהפסים,שאני לוקח הכל בקיצוניות מעוותת.
נדמה לי שלהיות קיצוני זו הדרך היחידה לעשות שינוי בעולם שכזה.
חשבתי שאני אוהב לעשות את ההפך ממה שאמורים לעשות.
כנראה בגלל זה אנשים מעולם לא הבינו אותי,וקשה להיות מנותק.
ההומור מטשטש את הכאב,אם לא נצחק נאלץ להתמודד עם המציאות.
נדמה לי שהראיה שלי קצת מטושטשת מהגשם או מטיפות אחרות שזולגות.
חשבתי וכתבתי על פתק שהיום לשם שינוי,במקום לעלות על רכבת היא תעלה עלי.
קצת מצחיק שלא משנה כמה מנסים,בסופו של דבר קשה לברוח מהמסלול המוכר.
דחפתי אל הכיס את הדף וחייכתי כי היום אני חוזר לפסים.
ידפקו בדלת וימסרו לה את הפתק.
היא תחייך למרות שעל נושאים כאלו לא צוחקים.
אבל ככה עדיף,כי עם הומור זה כואב הרבה פחות.
| |
|  כינוי:
Lore. בן: 36 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
