בלוג לפרסום היצירות שלי |
| 7/2007
לוחמים
הסיפור הראשון שלי.
הסביבה פסטורלית למדי והדשא ירוק כפי שדשא אמור להיות ואין כל סימן למלחמה שנערכה לפני זמן לא רב ובמובן מסוים תמיד תערך.
זה לא שתל אביב היא בועה אטומה,זה אנחנו שחיים בפלאנטה אחרת ומי שלא היה בעזה לעולם לא יבין מדוע נדהמתי כשבדרכי הביתה ראיתי אנשים מנעימים את זמנם בבתי קפה בעוד שאר הפלוגה ממשיכה לשכב בחול.
וכמו שלא מספרים לילדים קטנים על המוות כך מסתירים מלחמה ממדינה שלמה כאילו שזה היה מתוכנן ואולי זאת הייתה כוונתם,לעולם לא אדע.
אני שרוע על כיסא נוח למדי,למרות שהכסא אינו שחוק או פגוע ניתן להבחין שנעשה בו שימוש רב וכך גם אני מרגיש במידת מה-למרות שאיני נפצעתי בנפשי או בגופי ניתן בקלות להבחין בשנות הלחימה שעברו עליי.
בעצם כך זה אצל כל לוחם,אין צורך בצלקות או פצעים שיעידו על עברך כלוחם זה פשוט שם כחלק מתהליך השחיקה הארוך של החיים.
עכשיו לאחר שנגמרה המלחמה אני עדיין מתקשה לשמור על שלווה,תמיד קיים החשש שמא השמש שזורחת במלוא עוצמתה ושוקעת בצורה מרהיבה היא רק הסח דעת קל לקראת הקרב הבא.
החשש ההוא-שכל דבר שמקנה מעט אושר או שלווה עלול להוות מלכודת פוטנציאלית,הוא צעד איתי בכל מסע אלונקות,סעד איתי בכל ארוחה בשקם והיווה חלק פעיל בכל שיחה עם חבריי לנשק.
בתחילה חשבתי שזהו רק תוצר לוואי של המציאות המטורפת ההיא,דבר חולף.
עם השנים למדתי שהחשש הזה הפך לחלק ממני ולצערי הרב הוא אינו יורד במים,לעולם.
לפעמים אני שונא את עצמי בשל החשש,הרי אני זה שתמיד ניצל באורח נס מכל סכנה אז מדוע אני ממשיך לחשוש?
שיט,ירון הגיע! אני חושב כל כך הרבה לפעמים וזה משכיח ממני את המציאות.
תכננתי את הזמן כך שאוכל לשתות את התה ללא כל לחץ של זמן ועוד אספיק להכין לו כיבוד ובכן הוא הגיע וכוס התה עוד מלאה,לפעמים אני באמת טיפוס חולמני אבל לא בצבא כי שם זה אסור.
ירון מתיישב על הדשא ואני מצטרף אליו.
מתרחש נסיון נואש לפתח שיחה אך הכל פתאום נשמע סתמי וטיפשי ושום דבר לא יעזור באמת.
"שמעתי שהיית אמור להיות במקומו" באמת הייתי אמור להיות במקומו אבל לא הרגשתי טוב באמת שרציתי להיות שם ולבצע את המשימה אבל אסור לגלות חולשה בקרב,אסור ללכת חולה.
"הייתי חולה" אם לא הייתי חולה סביר להניח שהייתי מת במקומו.
רציתי לבכות באמת שכן,רציתי להגיד לו שאני מצטער שאני לא מת במקום קובי אבל היה אסור לי להיות חלש.
אני ממשיך לשבת על הדשא וממשיך לרצות להצטער ולבכות אבל לוחמים לא בוכים,לא כשרואים אותם.
| |
|  כינוי:
Lore. בן: 35 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
