בא לי לצרוח ובא לי ללטף. אני רוצה לאהוב, לגעת, להרגיש, לתת, לקבל. אני רוצה פשטות, אני רוצה לקלף את הסיפורים הלא נחוצים, להיות ברגע איתך ולהתרפק עם ראשי על חזך, הייתי רוצה לפרוץ החוצה מהגבולות אותם אני הצבתי, אבל אני עומדת שם, על הקצה של הקצה ומתבוננת איך הם לא נחצים. אני שומרת על עצמי, עליך, אפילו ששפתייך קוראות לי לחוש אותן על שפתי, אני לא מתפתה, אבל אני מקשיבה לנשמה, שמבקשת לראות את האור והברכה שלך. את היופי שאתה מראה לי, כשאני מביטה בך ורק אותו חיוך מטופש ואפילו קצת נבוך עולה בי, כשאני לחוצה לידך, כשאני נפתחת בפניך ומרגישה איך זה לאט לאט פורם את כפתורי ליבך. יש בך פחד וכאב, אני רואה, ורוצה רק לשלוח יד מלטפת ולהאיר את האפלה שבתוכך, להמשיך לשכב במיטה לצד גופך הנעים ולתת לטיפות הגשם הראשון הנוקשות על רעפי הגג, להציף את העולם במים חיים, לנקות ולשטוף את כל אשר היה ואין בו צורך עוד, להקשיב יחד איך הן משתנות בשחרור, שלא כמונו, שנאחזים בכל אותם הסיפורים מהעבר שהיה ועל העתיד שיבוא, לא מוכנים להשתנות, לא מוכנים להמשיך הלאה, נשארים תלויים באויר כמו טיפות שלעולם לא מתנפצות על האדמה. אני שם ואתה שם, וכל מה שביניינו שם, תומור, חי ביניינו, פועם אותנו, עם כל מגע גופי מתפתל ואנחה מתפרצת מתוכי, בכל ליטוף אני מרגישה איך הוא צועד צעד נוסף לתוכי, איך ליבי אוסף את ליבו לתוך פעימה רכה והרמונית. נעים לי, ואני יודעת שעוד רגע זה יגמר, ואשאר שוב עם עצמי, ועם הראש שלא מפסיק לצעוק ולהדהד, ואז מתחילות השאלות השיפוטיות, מה עשית? איך יכולת? את לא בסדר? ואני רוצה לצעוק ולענות שלא עשיתי דבר מלבד לאהוב, מלבד להיות הקסם שהחיים הם, להיות אחת עם האור שזורח דרכו.

ציפורני החתולה המגרגרת על ירכיי מחזירים אותי למציאות שבה הגיע השעה לעזוב.

עד המסע הבא.

3>