לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Hate to feel but can't stop


כינוי:  merry_

בת: 34





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2008    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

10/2008

תקועה.


איך זה שאני תמיד מוצאת את עצמי פתאום חושבת על מישהו או משהו שדי שייכים לעבר, ופשוט לא מצליחה להרפות. איך זה שאני היחידה שעדיין חושבת, ואולי רק מתחילה לחשוב כשהכל נהיה מאוחר מדי. דווקא כשזה כבר לא רלווטני ודווקא כשכבר אין סיכוי שבאמת יקרה משהו. דווקא אז אני פתאום נזכרת.

ואז עוד איכשהו מצליחה להתפלא שאותו אחד המשיך הלאה מזמן, ושבטח השם שלי כבר לא אומר לו כלום. אבל אני בכל זאת זוכרת, כי אין לי משהו אחר.ומשום מה מקווה תקוות שווא שאולי יקרה איזה נס או משהו דומה, ופתאום שוב נדבר. ואולי אפילו קצת יותר מזה. תמיד אני מוצאת את עצמי בסופו של דבר מתגעגעת אל העבר.

דווקא אני זאת שכמעט בכל הפעמים נשארת מאחור, תקועה. לא מצליחה להתקדם, כאילו אין לאן. ומה שמצחיק זה שתמיד יש לאן, אבל אני מסיבה כלשהי אף פעם לא מצליחה וכאילו אף פעם לא מוצאת את הדרך. אני שונאת להרגיש ככה, להרגיש שאני היחידה שנשארה באותו המקום של פעם, אותו המקום שכולם כבר מזמן עברו.

אני שונאת להרגיש שאני לא מתקדמת ושדווקא אצלי, שום דבר לא משתנה.

ודווקא עכשיו, כשהימים עוברים לאט לאט, ועוד מעט אני אכנס למסגרת אחרת וחדשה, ופתאום הכל ישתנה בבת אחת. דווקא עכשיו אני לא עושה שום דבר עם עצמי. דווקא עכשיו אני מבזבזת את הזמן הזה, שפתאום עכשיו משום מה נראה מאוד יקר.

ואני יכולה להגיד למה אני לא מנצלת אותם, ואולי זה יראה כאילו אני מאשימה את כולם חוץ ממני, אבל אני יודעת שהחלק שלי הוא בעצם הגדול ביותר.

זאת הרגשת הבדידות הזאת שמונעת ממני לעשות דברים, זאת הרגשת הלבד. זאת אותה ההרגשה כשעובר יום ועוד יום מבלי לדבר עם אף אחד.

ואני שונאת להסתכל על אנשים אחרים ולהשוות את עצמי אליהם, לעשות את זה למרות שאני יודעת שלא אמורים להשוות ולמרות שאני יודעת שזה לא אומר שום דבר. להשוות ואז פשוט להבין כמה שהמצב שלי נראה עלוב על ידם. וכמה שאני, כמו שאמרתי מקודם, נשארת תקועה, ולבד. כרגיל.

זה קצת קשה כשאין עם מי לעבור את 'התקופה' הזאת, שלא בדיוק נגמרת. זה קצת קשה כשאין בדיוק עם מי לדבר כשצריך וגם כשסתם. זה קצת קשה, במיוחד בלילה, כי אז משום מה הכל נראה נורא יותר, ומרגיש כאילו כבר אי אפשר לסבול את זה, והדרך היחידה לפרוק את זה קצת היא לבכות קצת. קצת לשחרר, ולקוות שאולי מחר קצת ישתפר.

אני מתביישת בלבד הזה ואני מאוד לא אוהבת להרגיש משועממת ומשעממת. אבל חוסר המוטיבציה הנוראי שיש לי כרגע כנראה לא יותר מדי עוזר לי.

נכתב על ידי merry_ , 8/10/2008 07:51  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmerry_ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על merry_ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)