מעניין שכשאני התלוננתי על זה שאני פשוט לא מצליחה להסתדר עם המצב שהם הפילו עלי, אף אחד לא התחשב בי יותר מדי. בעצם כל השיחה הסתכמה בעיקר בהעברת המסר שמשפחה זאת משפחה ובגלל זה לפעמים יש מקרים שחייבים לעשות גם דברים שלא בדיוק אוהבים. חייבים. זה מה שהציק לי במשפט הזה, זה בעצם אומר שאני חייבת לקבל עלי את מה שהם אומרים ורוצים שאני אעשה רק כי אני חייבת, זאת אומרת שאין לי שום מילה בנושא.
משפחה.
אבל עכשיו, כשבזמן האחרון הפכתי לצופה מהצד שפשוט לא מצליחה להתעלם מכל פרט, עכשיו זה מרתיח אותי. כי אני רואה בו את ההתנהגות שלי. את הפרצופים האלה שאני עושה בדרך כלל כדי שאמא תבין שאני לא מעוניינת לעזור לה עכשיו עם האחיות. את הדיבור המעצבן הזה שרק גורם לה להתחרט על זה שהיא בכלל ביקשה. את הכל. ומה שמצחיק זה שהתפקידים שלנו בבית הזה ובכלל במשפחה הם שונים. הוא האבא ואני האחות. ובכל זאת, יוצא מצב ששנינו מתנהגים אותו הדבר. אז כנראה שמשהו פה די דפוק, ומרתיחה אותי העובדה שפתאום לו מותר לא לעזור. ברור שאף אחד לא אומר את זה במפורש, אבל זה תמיד מסתתר מאחורי כל מיני תירוצים די צולעים שברגע אפשר להבין מה המטרה שלהם.
חבל שאין לי זכות להגיד שום דבר, ואני רק מחכה שזה יתפוצץ מהצד השני.
באמת שזה לא הולך ככה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
