אני כבר לא יכולה לשקר לעצמי ולהגיד שהיא לא חסרה לי. כשבעצם היא הבנאדם שהכי חסר לי כרגע. למרות שהבטחתי לעצמי יותר מדי פעמים שאני לא אחזור לאותו מצב שבו הייתי פעם, שאני לא אתן לעצמי להיות תלויה במישהו אחר, למרות הכל הצלחתי לחזור על זה שוב. אפשר להגיד שזה יצא ככה כי זאת הייתה הברירה היחידה. אף פעם לא הצלחתי למצוא את המקום שאליו אני באמת אוכל להרגיש שייכת, מקום שבו אני באמת ארגיש טוב. מקום כזה עם חברים באמת טובים ולא אנשים שקשורים זה לזה מתוך אינטרסים כאלה ואחרים. תמיד קינאתי באחרים על זה שהם כן הצליחו למצוא מקומות כאלה. בדרך כלל אלה היו אנשים ששייכים לקבוצות חברים, קבוצות כאלה שקיימות בערך מהגן אם לא לפני זה. קבוצות כאלה שאין מצב בכלל שיתפרקו. ולמרות שלחלקן הייתה לי האפשרות להכנס ולהיות חלק מהן, למרות זאת, לא הצלחתי להרגיש קשורה. תמיד בסופו של דבר יצא מצב כזה שאני התחברתי אל האנשים הלא נכונים. כאלה שמי שהסתכל מהצד אף פעם לא הצליח להבין מה אני באמת עושה איתם. בסופו של דבר גם תמיד הוצאתי את עצמי מתוכן, ואז שוב הייתי מגיעה אל אותה הנקודה, הנקודה שהכי שנואה עלי, הנקודה שבה הייתי מבינה שאני לבד.
ועכשיו כמו שזה נראה, שום דבר לא השתנה.
מה שכן, תמיד מצאתי את זאת שהייתה הכי קרובה, למרות שכבר מזמן הפסקתי לחפש את החברה הכי טובה והפסקתי להגדיר את החברויות האלה.
ולמרות הכל, עכשיו בעצם אין כלום. והאמת היא ששתקתי כבר יותר מדי זמן. אין לי למי לספר את הדברים הכי קטנים, למרות שלא קורה שום דבר. אין לי עם מי לחלוק ואת מי לשתף בשיעמום הנוראי הזה שעובר עלי.
לפני שבוע עוד עבדתי על עצמי, ודאגתי למלא לעצמי את הראש בכל מיני שקרים קטנים כדי לא להרגיש לבד. אבל אתמול ירד לי האסימון וסוף סוף הסכמתי להודות בזה.
זה כואב, אני לא אגיד שלא, ואולי זה לא נראה ככה אבל גם כואב לכתוב את זה. כואב אפילו לחשוב על זה, גם אם אף אחד אחר לא שומע את זה.
זה כואב.
עכשיו כשהחברה שהייתה הכי קרובה נמצאת בצבא, עכשיו הכל בכלל נראה אחרת. בימים הבודדים שבהם יוצא לי לראות אותה זה מרגיש כמו מפגש עם אדם זר שאין לי על מה לדבר איתו, וזה קצת מוזר וגם לא נעים להתחיל לשתף אותה בכל מה שעובר לי בראש, כי באיזשהו מקום זה מרגיש קצת אגואיסטי.
אני זוכרת את הפעם האחרונה שבה היא יצאה לסוף שבוע. הייתי אצלה בבית והיה לי כל כך מוזר, ואני נשבעת שפשוט רציתי לבכות. מול העיניים עבר לי סרט של כל מיני רגעים מהעבר. כל מיני פעמים שבהן הייתי אצלה ורקדנו וצחקנו וריכלנו. ופשוט רציתי לבכות כי אין מצב שזה יחזור ואין מצב שזה בכלל יהיה דומה לזה או משהו כזה.
והמעבר הזה היה יותר מדי חד בשבילי, ואני זוכרת שכשהיא עלתה לאוטובוס ביום של הגיוס אני רציתי לבכות, כי ידעתי שזה מה שיהיה.
באמת ששתקתי יותר מדי ובאמת שהלבד הזה הורג אותי. אני לא רוצה להרגיש שום דבר, מצדי להיות איזה רובוט שעושה רק מה שצריך בלי שיהיו רגשות שמעורבים. במילא שום דבר לא מצליח לרגש אותי או לשמח אותי, הכל רק מתחיל להכאיב קצת יותר מדי ומתחשק לי לבכות מכל דבר קטן.
למה לא קורה איזשהו צירוף מקרים הזוי שכזה שבעקבותיו יש התפתחויות מרגשות וכיוונים חדשים.
למה אני בכלל מצפה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
