קצת מוזר עכשיו כל המצב הזה בנינו. פתאום אחרי שהוא התגייס התחלתי להתבייש ממנו. בכל פעם שנפגשנו לא הצלחתי לדבר כי התביישתי. אני זוכרת שרק ישבתי והקשבתי לו ומדי פעם אמרתי איזו מילה. לא היה לי יותר מדי מה להגיד, רק שמחתי שהוא עדיין מעוניין לשמור איתי על קשר. שמחתי שהוא לא שכח אותי ואת הקשר הזה שלנו. שמחתי שאפילו כשהוא היה בחו"ל הוא ניסה לדבר איתי. בעיקר שמחתי, כי חשבתי שכבר איבדתי את זה.
לא פעם אמרתי לעצמי שאם באמת הייתי נותנת לעצמי, הייתי מתאהבת בו בשניה. ואני גם זוכרת את התקופה ההיא שבה היינו כל כך קרובים, איך שישבנו ביחד בחוץ אחרי שהעיפו את שנינו מהכיתה. ישבנו והראשים שלנו כמעט נגעו אחד בשני, ובאותו הרגע הרגשתי שאנחנו זוג.
כל מי שראה אותנו מהצד תמיד שאל אם יש בנינו משהו. תמיד אמרו לי שרואים לפי ההתנהגות שלו שהוא אוהב אותי, וגם עלי אמרו שזה נראה שאני אוהבת אותו.
האמת שאני חושבת שבאיזשהו מקום כן אהבתי אותו. אולי לא אהבה בשביל קשר רומנטי, אבל אני חושבת שאהבתי אותו כבר מעבר למשהו כזה.
יש כל מיני זכרונות שלנו מהעבר, שגורמים לי לחייך אבל גם צובטים אותי קצת. אולי בגלל שעכשיו זה כבר אחרת לגמרי.
בכל טיול שהיה תמיד הגיע השלב שהייתי עוברת אחורה בשביל לשבת לידו, ואיך שבפולין ישנתי עליו כל הזמן. איך שהוא דיבר איתי אחרי שסבתא רבא שלי נפטרה, ואיך שהוא תמיד הסכים לעזור. ואיך שנסענו ביחד לת"א.
אני לא אשכח את היום ההוא לפני 3 שנים, שהיה קר והיינו אחרי מבחן ואני כמעט בכיתי כי לא הצליח לי. והוא היה איתי וקנה לי שוקו ונתן לי את המעיל שלו כדי שלא יהיה לי קר.
קצת חבל לי עכשיו, כי זה כבר בכלל לא ככה.
קצת הרבה חבל לי על שנתתי לקשר הזה להגמר.
ומה שנשאר עכשיו זאת מן ביישנות מוזרה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
