יושבות בבית קפה נידח, מזמינות שתייה ומצליחות לקבל אותה רק בגלל שלא בודקים את תעודת הזהות. מרגישות גדולות מהחיים. מורידות את העטיפה השקופה של קופסאת סיגריות חדשה שזה עתה נקנתה. מוציאות אחת ומדליקות. שואפות ואז נושפות החוצה עד שנוצר מעין מסך ערפל שכזה שבגללו לא ניתן לראות אחת את השניה. וככה בקצב מסחרר מוציאות עוד אחת, ועוד אחת. עד שכבר בקושי נשארות.
וכולן מרוצות מעצמן, יושבות בלי שום מחשבות בראש, חושבות רק על החופשה שתגיע בסוף, מתכננות כל פרט ופרט, מתווכחות. וכל אחת בטוחה שהיא יודעת הכל, מומחית לכל עניין. וזה מצחיק שדווקא בדברים הקטנים הן נופלות. ולפעמים נדמה שאם לרגע קצר נפתח להן את הראש כל מה שנזכה לראות זה ציפורים עפות בין עננים של עשן סיגריות. ואולי אני טועה.
וככה יושבות ומדברות על כל דבר חוץ מהדברים החשובים באמת.
ובעצם יכול להיות שזאת היא הדרך שלהן להנות. בלי יותר מדי דאגות. פשוט לזרום.
לזרום כמו דג במים, ללכת לאן שהחיים יקחו אותך ולא לאן שאתה תיקח את עצמך. הן זורמות. ואולי זה רק בשביל למלא את החסר. או שאולי שוב אני טועה.
ואז מגיע הרגע שבו כל אחת מוציאה את הארנק, משלמת על השתייה ומשאירה טיפ. יוצאת החוצה ועוברת בקיוסק כי הסגריות כבר נגמרו. הדרך אליו הופכת לקצת יותר ארוכה כי היא כבר מלווה בסחרחורת קלה ובצחקוקים לא מובנים.
לאחר מכן כל אחת נכנסת למכונית של ההורים ונוסעת. ככה הן סוגרות את היום. וככה גם ייסגר המחר.
ואולי זאת אני המוזרה וזאת שלא מבינה עניין, אבל כנראה שאני היחידה שמרגישה שזה לא זה. זה לא מרגיש אמיתי ונכון, זאת סתם עבודה בעיניים, סתם שכנוע שכייף ויש מה לעשות. סתם משהו שממלא את החסר, שלמרות הכל לא מצליח להתמלא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
