את רוב הדברים החומריים אני מצליחה לספק לעצמי, אם זה נעשה על ידי או על ידי אחרים. אבל לרוב זה נעשה. אבל הקצב לדרישת הדברים האלה רק הולך וגובר, כאילו יש איזה מין צורך מסויים למלא חלל כלשהו. האמת היא שזה לא כאילו, זה ככה.
אני בונה לעצמי תקוות חסרות כל בסיס. מספיקה מילה אחת כדי שאני אגרום לעצמי להזכר שוב, ולרצות שוב כמו שלעולם לא רציתי. ומי יודע אם זה בכלל אמיתי.
מצחיק שלפני כמה ימים מצאתי את עצמי חושבת על זה שבעצם לחיות באשליות זה דבר די נחמד, כי זה נותן תקווה מסויימת. אבל בסופו של דבר כשמגיע הרגע שבו האמת מתגלה ואין אפשרות אחרת אלא להבין שזאת לא המציאות, אז זה כואב.
וזה מה שקרה היום. זה לא שלא הייתי מציאותית, דווקא דאגתי להזכיר את זה לעצמי בכל פעם מחדש. אבל בכל זאת נכנסתי לזה. כי יש משהו שחסר עכשיו, בעצם אלה הרבה דברים. והמחשבות האלה של פעם נותנות לי איזושהי הרגשה טובה לתקופה קצרה. אני מרגישה טוב במצבים מסויימים רק בגלל ששכנעתי את עצמי שזה ככה. ולכל השכנועים האלו מתלווה גם ציפייה. ציפייה למשהו שאני לא בטוחה שאני רוצה שיגיע אבל אני מחכה בקוצר רוח.
אני בוחרת להאמין בדברים שאני לא נוהגת להאמין בהם בדרך כלל, רק בגלל שזה נותן לי עוד תקווה, עוד משהו להיאחז בו, משהו שיגרום לי להגיד- הנה 'הוכחה' לכך שזה באמת יקרה. וזה בעצם כמו להאמין באמונות תפלות. אבל אני לא. ואם אני פתאום מתחילה, אז מהחשש שאולי פתאום זה באמת יתגשם אני חוזרת על הפעולה, שוב ושוב.
ככה גם עכשיו, נזכרת בזה ואומרת לעצמי ' כן, זה חייב להיות אמיתי'. אבל מי פה מחליט מה אמיתי ומה לא, אם זווית הראייה שלי קצת הרבה מעוותת.
אז נכון, שלרוב הדברים החומריים אני יכולה לדאוג. אני יכולה למצוא משהו שיגרום לי להרגשה טובה לזמן מוגבל. אבל בסופו של יום, אלה אותן המחשבות, אותן התקוות ואותן הציפיות. שמשום מה לא מתממשות ואני כמו מטומטמת ממשיכה להאמין.
הרי אני יודעת את האמת, אני יודעת שזה לא יקרה. והנה גם בזמן שאני כותבת את המילים האלה אני אומרת לעצמי שאולי זה דווקא כן יקרה.
ואחר כך כמובן מגיעות הדמעות, איך לא. הן חייבות להגיע. כי מתישהו אני חייבת להבין שאני מטומטמת. וכשזה קורה לצערי אין את מי להאשים.
טיפשה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
