אני לא יודעת מתי ובאיזו דרך בדיוק זה יקרה, אבל מתישהו אני אהיה חייבת ללמוד את הלקח ולדעת איך לא לחזור על אותו הטעות, רק כדי לא להרגיש את ההרגשה הזאת שחוזרת אלי בכל פעם מחדש ברגע שאני מבינה שכנראה גם הפעם איחרתי.
יש בי מן כעס על עצמי, על הדרך שבה בחרתי, ועל הדרך שבה אני בוחרת כרגע. בזמן שאני יושבת עם עצמי כרגיל, ובוחנת את האירועים והאפשרויות מכל זוית אפשרית, אני מבינה שאני טיפשה. אם היה הסבר הגיוני להחלטות ולהתנהגות אז, אין שום הסבר הגיוני למה שקורה עכשיו.
לא מצליחה להבין למה בכל פעם שקורה משהו קטן בתחום הרומנטי, רק מתי שההצעה כבר אינה רלוונטית, רק אז אני נזכרת.
ועוד איך נזכרת. נזכרת ומנסה. ואז מציפה אותי תחושה של ציפייה שמשהו יקרה, אבל בסופו של דבר בכל פעם מתברר שאותו בחור כבר מזמן המשיך הלאה, ואני כרגיל, רק נאחזת בשאריות של פעם.
לא פעם אחת מצאתי את עצמי במצב הזה, והאמת היא שאני עדיין ממשיכה להימצא בו.
מצחיקה אותי העובדה שבמקום להתקדם הלאה ולהמשיך, אני רק נאחזת במה שנשאר מאחור. בזכרונות.
ואני אסביר, כבר קרו מקרים שבהזדמנויות שונות הכרתי אנשים מסויימים. וזה דבר טוב, אפילו טוב מאוד, אני בעד. רק דווקא ברגעים שבהם התחלנו להתרחק ובעצם הבנתי שהם מאבדים בי עניין, רק אז אני התחלתי להתעניין בהם. וכשהיה מאוחר מדי זה גם עבר לגעגועים. לא פעם אחת מצאתי את עצמי כותבת פה פוסט על מישהו שעבדתי איתו. באותה התקופה הוא מילא את הימים שלי ואת המחשבות. אבל אחרי שעברתי את התקופה הזאת וכל מה שנשאר ממנו זה רק זכרונות מהעבודה ביחד, מצאתי את עצמי מבקשת שיתקשר או משהו בסגנון. זה כל כך עלוב. ומה שעוד יותר עלוב זה שברגע שהכרתי אנשים אחרים שפתאום מילאו את הימים שלי ואת המחשבות, פתאום הוא הפך לחסר חשיבות בעייני.
אז כן, גם הפעם זה קורה. ועוד איך. ושוב הסיפור הישן. הוא רצה ואני לא. קרה בינינו משהו בגלל שהייתה מעורבת שתייה. הוא רצה ואני לא. הוא איבד עניין ואני פתאום רוצה. אני רוצה והוא רוצה מישהי אחרת.
האמת, נמאס לי כבר לחזור על אותו הסיפור בכל פעם מחדש, ולהרגיש את אותה ההרגשה הזאת. של הפספוס, וההרגשה הזאת עכשיו, שאין לי מה לעשות איתה. ואין לי מספיק ידיים כדי לספור את כל המקרים האלה שכבר קרו.
מזה אפשר רק להסיק משהו אחד, זה לא הם- זאת אני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
