אז כנראה שהחיפוש התמידי הזה לעולם לא ייפסק, והמקום הזה שנמצא ממש כאן לידי תמיד ישאר בסופו של דבר ריק. דווקא ברגעים שהצורך הזה כל כך חזק, דווקא אז כל האפשרויות נעלמות. חלקן נעלמות כי הן לא היו אמורות להיות שם מההתחלה. זה לא מרצון אלא מאינטרס כלשהו. כמו למשל אוטו, זאת אומרת הסעה פרטית. או עוד מישהי שאיתה אפשר לצאת כי כשהרבה, יותר כייף. אבל החלק האחר, זה שנשאר, נעלם כי אני זו שגורמת לו להיעלם. זה כמו שמישהו ירצה להיפרד מחברה שלו, אבל בגלל שלא יהיה לו נעים ולא ירצה שהיא תיפגע הוא יגרום לה להפרד ממנו. אז אפשר להגיד שאני כאילו מקדימה תרופה למכה, במובן מסוים כן, אבל זה מפגר. זה מפגר בגלל העובדה שאחר כך, כשהאסימון פתאום נופל, רק אז מגיעה החרטה. בנוסף אליה גם מגיעה שאלה מאוד תמימה ובכי שמצטרף אליה, ולכולם יש אותו מכנה משותף, ואז נשארת אני, זאת שלא מבינה למה כל זה קורה דווקא לה. אז כן, כשמתעלמים מבנאדם מסיבות שונות, בסופו של דבר הוא יבין את הרמז. ואז, הו אז יהיה מאוחר מדי. אבל זה כמו תמיד.
דווקא כשאין אני פתאום מתעוררת. זה כאילו מתוך כוונה להכאיב לעצמי, לגרום לזה להיות יותר כואב ממה שזה יכל להיות. אבל כזאת אני.
אפשר להגיד שזאת מן התעלמות מתמשכת מקשרים בעלי פוטנציאל עד הרגע שזה כבר לא רלוונטי והתמקדות במה שעושה רק רע. התמקודת בלהזכיר לעצמי את העובדות האלו בכל פעם מחדש. להגיד לעצמי בכל רגע שרק אפשר שאני לבד ושהחברות האלה, אלה שאני לא מבינה בכל פעם מחדש למה אני קוראת להן חברות, הן לא אמיתיות והן סתם שם רק כי אני עוד מישהי שהן נתקלו בה בחייהן. הרי זה ברור לי וגם להן שעוד מעט הקשר זה ייפסק. כל אחת תמצא את הפינה שלה ורק אני אשאר בגעגועים. געגועים אל העבר.
ובסופו של דבר אפשר גם להגיד שזה כמו מעגל שכזה, שלא משנה באיזו נקודה אני אהיה, בסוף אני תמיד אגיע אל נקודת ההתחלה, או לפחות אעבור דרכה. תמיד יהיה מה שיזכיר וכמובן שתמיד יהיה על מה לבכות ולהתבכיין. ותמיד אני אהיה מודעת לכך שאין לי בפני מי לעשות את זה, ואז כמובן שיגיע עוד פסוט מחורבן שיעסוק בנושא הכל כך מאוס בזה. את הכעס הזה צריך להוציא באיזשהו מקום ואת התסכול הזה, לפחות מישהו אחד צריך לראות ולהבין. ובזמן כתיבת המילים האלו זה מחלחל בפנים ומכאיב עוד יותר, כי בעצם בזמן הזה אפשר להגיד שעוד אסימון נופל וההדחקה כבר לא מספיקה בשביל לא להרגיש את תחושת הלבד הנצחית הזאת, שכרגע נדמה שלא תעזוב לעולם.
וזה מגעיל כל ההתבכיינות הזאת, כל המילים והאותיות חסרות המשמעות. כתיבה ברצף, הכל זורם ממש בלי יכולת לעצור, אבל זה בעצם לא מעביר כלום. אפילו לא חלק קטן מהרגשות האלה שבאמת שם בפנים. כי את המילים שאני באמת רוצה לכתוב אני שומרת לעצמי, כדי שיהיה עם מה להכאיב גם מאוחר יותר, כשכבר אשמור את הפוסט הזה ואנסה להירדם. הרי צריך להיות משהו שימשיך להזכיר. ונדמה לי שאת הכעס הזה, הכעס האמיתי והתסכול שמתלווה אליו, נדמה שאותם לעולם לא אצליח להעביר כמו שהם באמת ובאותה הרמה, כי זה יותר מורכב מזה, או שזאת רק אני ששוב מנפחת את כל העניין. ובנוסף לכל הניפוח חסר התועלת הזה, השחרור הזה מכל הרגשות האלו חייב להיות מלווה בשבירת צלחת או שתיים, כי רק אז אני גם ארגיש שמשהו מתרחש, משהו שישבור את השקט הבלתי נסבל הזה שכל הזמן מורגש בחדר הזה.
אז כמו שכבר אמרתי, ואני מאמינה שאגיד עוד אינספור פעמים, כנראה שהפינה הזאת שמורה למישהו שבכלל לא קיים, ובגלל הסיבה הזאת ובגלל עוד אלף סיבות נוספות היא תמיד תישאר ריקה. והרי זאת סיבה שצריכה להישמר כדי שיהיה על מה להתבכיין, כי אם לא יהיה על מה, מה אני כבר שווה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
