אחרי יום טוב אין הרבה דברים שיכולים להרוס אותו. אבל מילה אחת קטנה לא במקום יכולה לשנות את כל התמונה ולהפוך את הכל. וככה זה באמת, כי התקופה האחרונה מלווה במצבי רוח מטורפים שרק גורמים לנזקים לא רצויים ובלתי הפיכים. שלמרות ההחלטות שמתקבלות בנוגע לדברים מסויימים ואיך צריך להתנהג בשביל להשיג אותם, למרות כל זה מילה אחת לא במקום הורסת הכל.
ואז מגיעים לתחתית של התחתית. האמת היא שזה מקום די טוב וההרגשה אחרי כל ההתפרקות היא שלווה. אחרי לילה שמתחיל בשעה של בכי ונגמר בבוקר שמלווה בכאב ראש ועיניים נפוחות, אני יודעת שדבר גרוע מזה כבר לא יכול לקרות, ואז מגיעה תחושת השלווה. לא משנה מה יקרה אני לא אוכל לרדת יותר נמוך מהמקום שבו אני נמצאת עכשיו, והאמת היא שמזווית ראייה די מעוותת אפשר אפילו להגיד שזו מן רשת ביטחון כזאת שמונעת מליפול כי אני כבר נמצאת על הרצפה. ומה שאני כל כך אוהבת במצב הזה זה שלא משנה מה אני אעשה, גם אם זה יהיה הדבר הכי קטן, הוא יקבל משמעות כל כך גדולה כי זה בעצם יהיה עוד דבר קטן שאני עושה למען עצמי כדי שיהיה לי טוב וכדי שאני אוכל להתקדם ולהשתפר.
אבל אז כמו במעגל, כמו בתהליך מחזורי שחוזר על עצמו בכל פעם מחדש, מגיעה המילה הקטנה הזאת שהורסת את הכל ואני מגיעה אל נקודת ההתחלה ואל התחתית הזאת. שבהתחלה היא מלווה בבכי שיכול לגרום לי אפילו לכאב פיזי מרוב התסכול הפנימי הזה שאין דרך להעביר אותו. ואז שוב כאמור, מגיעה השלווה הזאת. ברגע הזה שבו אני סתם שוכבת על המיטה, כבר עייפה מלבכות והדמעות כבר כמעט יבשות. ופתאום הראש ריק מכל מחשבה ומכל דאגה שעד לפני רגע הטרידה כל כך.
וקיימת הידיעה בראש שיותר גרוע מזה, לפחות כרגע, לא יהיה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
