מצאתי את הבושם הורוד מפעם. עם הריח הכל כך מתוק הזה שלא יוצא מהאף אחרי שמריחים אותו פעם אחת. פתאום תקף אותי חיוך בלתי מוסבר והרגשה טובה ושמחה. חזרתי לרגע אחורה. לאותה אחת.
לתקופה שבה הייתי כל כך חסרת ביטחון שבקושי השתמשתי בו כי לא הייתי בטוחה שאחרים יאהבו את הריח הזה, תמיד אמרתי שקיימת האפשרות שהוא יותר מדי מתוק. כמה טיפשי מצידי.
אבל האמת היא שאני עדיין כזאת. אולי לא באותן הרמות אבל כן. צריכה אישור על כל דבר וחיזוקים מהצד. כדי לדעת וכדי להרגיש שזה בסדר ושזאת לא טעות. כדי לדעת שזה מקובל ואולי אפילו בשביל להתקבל כי בזמן שאני חושבת על זה עולה לי המילה אאוטסיידרית. וכנראה שזה מתאים לי יותר ממה שחשבתי. ואולי אפילו מהסיבה שאמרתי את זה לעצמי בראש באחת הפגישות האחרונות עם ה-חברות. כן, זאת 'ה' צינית, צינית רצח. כל כך צינית שזה כבר מגעיל, וזה אף פעם לא מגעיל. כנראה שזה בגלל שכל התאוריות שעד עכשיו באמת נענו להגדרתן ונשארו בראש בגבולות צרים ותפקדו כתאוריות, פתאום הן מתגשמות והמציאות מתחילה להתבהר. הכל מובן עכשיו. 'ברור כשמש'. רק חבל שזה פתאום כואב יותר מאשר כשזה בגדר המחשבה.
ואולי הגיע הזמן לעשות איזה שינוי. כי מעכשיו והלאה יהיה מדובר במה שאני רוצה. תקופה של כמה חודשים טובים בלי מסגרת והן בטח שלא ידאגו לי. אז כנראה שמעכשיו מדובר רק בי.
ושוב זה לבד, רק שאולי הפעם זה לבד מסוג אחר, תחת הגדרה חדשה. Baby Doll.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
