האמת היא שהמחשבות האלו נעות על ציר בהתאם למצב שבו אני נמצאת. הנקודות הכי קיצוניות מדברות על בריחה מכאן או על וויתור והפחד מהמרחק. אני יודעת שאני רוצה לטוס, לברוח מכאן לקצת. לשכוח את הכל ולנוח מהכל. אבל יותר מכל מנחמת אותי העובדה שהלבד שם הוא טוב והוא בסדר. הרי אין לי שום ברירה אחרת כי אין לי שם חברים או משהו כזה, ואין לי אפשרות אלא להיות לבד. אבל כאן הלבד הוא לא טוב והוא מרגיש לי כל כך לא נכון. מאז תחילת התיכון אני זוכרת את עצמי מחפשת קבוצה כלשהי שבה אני אוכל להרגיש בנוח ושאליה אני אוכל להרגיש מתאימה. כל כך רציתי לקחת חלק מהביחד הזה ולהפסיק להרגיש ואולי גם להיות לבד. זה נשמע נורא קיצוני כל הדברים האלה, כאילו שאני מנפחת את זה למימדים שלא קיימים כי מה שקורה בשטח לא באמת מצדיק את זה. ויכול להיות שזה באמת נכון אבל אני כבר כל כך בתוך זה שאני לא יכולה שלא לראות את זה ככה. מהשיחות עם אבא אני תמיד זוכרת שהוא אמר לי שזה בסדר להיות לבד לפעמים, כי כל אחד צריך את זה לפעמים. זמן לחשוב, זמן להתפתח מבפנים אולי אפילו להתגבר קצת. להתעסק רק במה שמעניין אותי ומפתח אותי. כמובן שצריך לקחת הכל בפרופורציה נכונה ולא להיסחף עם זה. אבל בכל זאת.
ואולי באמת הפתרון נמצא בעצה הזאת שקיבלתי ממנו, או שאולי כדאי לי לקרוא לזה הנחיה. ואולי אני באמת צריכה פעם אחת ולתמיד לקבל את הלבד הזה ולהשלים עם העובדה שהוא חלק ממני. להבין שזה בעצם טוב להיות לבד לפעמים ושאין לי סיבה להתבייש בכך. ואולי בעקבות ההבנה הזאת אני אשתחרר מכל זה, ואז כל החיפושים הנואשים אחר קבוצה ושייכות יפסקו.
תמיד אומרים שברגע שמחפשים משהו ומתעסקים בו דווקא אז לא מוצאים אותו, אבל כשמרפים ומשלימים עם המצב, בדיוק אז זה צץ משום מקום. אז אולי זה מה שאני צריכה לעשות, והאמת היא שאני יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות. אבל אני לא מצליחה. אני מתביישת בלבד ומנסה להסתיר אותו. אני לא רואה אותו כדבר חיובי אלא כמשהו שלילי שרק גורם לי לשקוע ולהשאב אל תוך החור השחור הזה שאני יוצאת לעצמי בראש.
אני צריכה קצת שקט וקצת לבד אמיתי כדי לא לחשוב על כל הדברים האלה. לקחת הפסקה מכל מה שקורה ופשוט לכבות את עצמי ולחיות את הרגע בלי כל מחשבה או תהייה לגבי דבר מסויים. ואולי זה באמת מה שיתחיל בעוד שבוע.
אבל לא משנה כמה שאני אצליח שם, ברגע שאני אגיע לכאן הכל יישכח ויחזור לקדמותו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
