זאת הפעם החמישית שאני כותבת ומוחקת משהו, הכל לא מרגיש נכון, כאילו שזה כתוב לא בצורה שבה הייתה רוצה שיהיה. יש שם משהו בפנים, כנראה שעמוק יותר ממה שחשבתי, כי הוא רוצה לצאת אבל בינתיים לא כל כך מצליח. בהתחלה כתבתי על משהו אחד, אבל אחרי שכבר מחקתי את זה פתאום הבנתי שאני בכלל חושבת על משהו אחר. בעצם, להכל יש מכנה משותף אחד, שניתן לסכם אותו בכמה מילים שמאפיינות אותו ואת התחושות שמתלוות אליו. אז אפשר להגיד שמדובר בבדידות מתמשכת, וברצון לזכות בקצת תשומת לב מהסוג האחר, מזה שלא מוצאים בכל מקום. מדובר ברצון שמשהו ישתנה, שהעניינים יתחילו לזוז, שהחיים ישתנו ושאני אוכל להתנסות במשהו חדש שעד לא יצא לי להכיר.
אני מחפשת את זה יותר מדי, אבל מי מבטיח לי שאם אני אפסיק לחפש ואשכח זה באמת יופיע. יש מספר סיסמאות קבועות שתמיד אומרים אותן כשעולות שאלות כאלה או שיחות בנושאים כאלה. ותמיד כשאומרים לי אותן אני מבינה אותן ואולי מנסה לשכנע את עצמי שיש בזה משהו, אבל זה לא מחזיק להרבה זמן. אני לא יכולה לעבוד על עצמי אם אני כבר יודעת מראש שאצלי ועלי הדברים האלה פשוט לא עובדים. לא הגלגל מסתובב ולא כל מיני שטויות אחרות. המשפטים האלה סתם נותנים לי תקווה שיבוא יום והכל ישתנה לטובתי, ואולי זה מעיד על כמה שהמצב עלוב אם אני תולה תקוות במשפטים חסרי משמעות, אבל זה נובע ממקומות אחרים. ממקומות של ייאוש. לפעמים אני לא באמת בטוחה שאני רוצה את זה, אולי כי אני לא מכירה את זה. ובעצם איך אפשר לרצות משהו שלא מכירים, שלא לדבר על מישהו. למרות שזה כבר קרה לי. איך אפשר להיות כל כך בטוח בזה שאם זה יקרה לי הכל פתאום ישתנה ויהפוך להיות טוב יותר. שהעולם שלי פתאום יהיה ורוד חוץ מכמה רגעים שלא, כי לא הכל מושלם. אף אחד לא מבטיח לי, לא את זה וגם לא את הדברים האחרים.
ובכל זאת אני ממשיכה לקוות, למרות שאני לא אמורה לקוות שזה יקרה.
המשפט היחידי שבו אני באמת מאמינה הוא שהכל קורה לטובה. אני מאמינה בו כי הוא הוכיח את עצמו, זה המשפט היחיד שבאמת עובד אצלי או עלי, שתמיד מצליח להראות לי את מה שכן טוב למרות כל הפסימיות הנוראית הזאת שבי.
הדבר היחיד שהייתי רוצה עכשיו זה חיבוק ממישהו יקר מהמין השני. חיבוק מסוג אחר, כזה שאומר משהו אחר. משהו שאף פעם לא היה, ולא ברור מתי יהיה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
